פנייה אחת בפייסבוק – וסכנה אמיתית
הסיפור מתחיל בפנייה שנשמעת כמעט מגוחכת. הודעה במסנג׳ר בפייסבוק מאדם שמזדהה כשוטר ממצרים, מבקש דולרים ומציע ״שירות לכל דבר״. פנייה שנראית על פניה כבדיחה, אך מהר מאוד מתברר שהיא עלולה להיות משהו אחר לגמרי.
לדברי ספי ברגר, עצם הפנייה מגורם זר, שמזדהה כמי שנמצא במדינת אויב, היא כבר נורת אזהרה ראשונה. השם, התמונה והסיפור אינם רלוונטיים – עצם הקשר הוא הבעיה.
״אין דבר כזה ניסיתי להטריל״
אחת הנקודות החריפות ביותר בראיון נוגעת לתגובה האינטואיטיבית של אזרחים רבים: לנסות ״לשחק״ עם הפונה, להטריל, לבדוק עד כמה זה רציני.
ברגר חד־משמעי: זה אסור. זה מסוכן. וזה עלול להסתיים בחקירה פלילית.
ברגע שאזרח ממשיך שיח עם גורם כזה, הוא נכנס למים שהוא לא מבין את עומקם. מי שנמצא בצד השני הוא איש מקצוע. הוא יודע למשוך, לבסס קשר, להציע כסף – ולהוביל בהדרגה להסלמה.
גם קבלת כסף, אפילו לכאורה לצורך ״בדיקה״, כבר מכניסה את האזרח לבעיה חמורה: קבלת כספים מגורם זר, פוטנציאל לסחיטה והמשך דרישות.
מה עושים ברגע האמת?
הנוהל פשוט וברור:
- לא עונים לפנייה
- מבצעים צילומי מסך של כל ההתכתבות
- חוסמים את הפונה
- מדווחים מיד למשטרת ישראל
ניתן לפתוח תלונה מקוונת באתר המשטרה, לפנות לתחנה פיזית, או להתקשר למוקד 100 ולקבל הנחיות.
לדברי ברגר, אין צורך לחשוש או להתלבט. גם אם נדמה שמדובר ב״שטות״ – הדיווח הוא חובה.
כך נראית שיטת הגיוס
הפניות לא תמיד ישירות. לפעמים הן מתחילות דרך קבוצות עבודה, הצעות לצילום, שליחויות תמימות או בקשות שנראות אקראיות לחלוטין.
השלב הראשון הוא תמיד ביסוס הקשר. משימות קטנות. תשלום קטן. בדיקה של הגבולות. רק אחר כך מגיעה ההסלמה.
זו שיטה קלאסית של גופי מודיעין עוינים: רשת רחבה, חכה ארוכה, וסבלנות. מי שנופל – נלכד בהדרגה.
״אבל הוא רצה שאני אגייס אותו״ – הבלוף המתוחכם
במקרה שנדון בראיון, הפנייה הייתה הפוכה לכאורה: אדם שטוען שהוא רוצה לשתף פעולה עם ישראל.
גם כאן התשובה חד־משמעית. בעולם המודיעין קיים מושג של ״מתנדב״, אך אדם כזה לא פונה לאזרח פרטי דרך פייסבוק. מי שבאמת רוצה לשתף פעולה פונה לגורמים רשמיים, לשגרירויות, לערוצים מוסדרים.
פנייה לאדם פרטי היא אינדיקציה ברורה למניפולציה. המטרה אינה שיתוף פעולה – אלא יצירת קשר, העברת כספים והובלת האזרח צעד אחר צעד למקום מסוכן.
דיגיטל, חרדים והנחות של האויב
מרבית הפניות נעשות דרך טלגרם ופלטפורמות דיגיטליות, אך גם פייסבוק ורשתות אחרות משמשות לכך.
לגבי המגזר החרדי, מציין ברגר כי קיימת ככל הנראה תפיסה בקרב גורמי מודיעין עוינים שמדובר באוכלוסייה שקל יותר לגייס – בשל חיפוש עבודות מזדמנות, צורך כלכלי ולעיתים הנחה שגויה לגבי הזיקה למדינה.
מדובר בהכללה, אך כזו שמסבירה מדוע ניסיונות גיוס מופנים גם לשם.
אין ארוחות חינם
אחד המסרים החזקים בראיון הוא הפשטות: אין כסף קל. אין הצעות תמימות. אין מישהו שמופיע משום מקום ומציע תשלום על כלום.
ברגר מתאר מקרים שבהם חשודים אמרו בחקירה ״רק ניסיתי לעקוץ״ – אך בפועל העבירו מידע, קיבלו כסף, והמידע שימש נגד מדינת ישראל.
ומה לגבי האזנות וראיונות פומביים?
הראיון עצמו שודר ברדיו והיה גלוי. זה לא סוד. גורמי מודיעין סורקים תקשורת, עיתונות וראיונות – וזה ידוע.
דווקא משום כך, מטרת השיח הפומבי היא אחת: להעלות מודעות ולהרתיע. ככל שהאזרחים מבינים טוב יותר איך השיטות עובדות – כך קשה יותר להפיל אותם בפח.
המסר האחרון
בסיום הראיון מבקש ספי ברגר להעביר מסר ברור: משטרת ישראל, שב״כ וזרועות הביטחון פועלות ללא הרף כדי לאתר, לסכל ולמנוע ניסיונות גיוס.
אבל קו ההגנה הראשון הוא האזרח. הסקרנות, הרצון לבדוק, הפיתוי לכסף – כולם מבחן. והמבחן הזה חייב להסתיים בדיווח מיידי, ולא בשיחה.
הראיון שודר ב״כיכר FM״ בהגשת אלי גוטהלף. הפקה: נריה סעדיה
0 תגובות