אלו שעומדים למות // ירון קדושים

הגיע הזמן שנייחד לנו יום זיכרון חדש. משלנו. יום זיכרון שאותו נקדיש לא לנפטרים, אלא לאלו שחיים.

אני מכיר אותם. אני מכיר אותם דרך עבודתי, וגם בשכונה שלי. הקורונה הכירה לי אותם יותר ויותר. מקרוב.

אלו שחיים אבל לא חיים. אלו ששמם לא מופיע ברשימת 23 אלף הנופלים הקדושים אבל הם נפלו והם קדושים יותר מכולם. הם נפלו ועדיין נושמים איך שהוא. הם נפלו ועדיין הולכים איך שהוא. הם נפלו אבל הם בבית. רואים אותם אבל בעיני עצמם הם אינם. הם חזרו לאמא אבל אמא לא חזרה אליהם.

אולי, בפרפראזה מה-"די דיי", המשפט האלמותי שטבע קולונל טיילור בפלישה לנורמנדי "המתים ואלו שעומדים למות".

איציק סעידיאן וחבריו.

חבריו נכי הגוף והנפש. חבריו ניצולי השואה. חבריו מתנדבי זק"א ואחרים.

אלו שנפשם הקדושה נפצעה קשות למענינו או בגלל יהדותם. נכי צה"ל ואיתם נכי פעולות האיבה והפיגועים ושנאת היהודים. שנשמתם נשאבה מהם לנצח גם אם היא עדיין בפנים.

ה"איציק סעידיאנים".

המעשה שעשה איציק, נועד לחורר חור בלב האטום. באוזניים הערלות. ואוי לא למי שלא. נער בן 26 גיבור שמצית עצמו כדי שיקשיבו! לאן הגענו?

קדושי המלחמות וקדושי השואה נתנו את נשמתם בעוד ה"חיים" נתנו את חייהם . אלו ואלו נפלו. החיים ואלו שמרגישים כמו עומדים למות .

אלו שראו את חבריהם מתפוצצים על מוקש. שראו את המוות מחייך להם מול העיניים ויצאו משם. שעברו הכרות קרובה עם המושג "שבוי" ופחד מוות והשפלות ועינויים. ילד בן 20 שראה את הזקן מכולם, את מלאך המוות מקרוב.

אלו שראו את השטן הנאצי על כל כשרונות הרצח והעינויים שלו אבל יכלו לו ונשארו לספר.

אלו שעלו חיים לאוטובוס דרך הדלת אבל עפו ממנו "חיים" בפיצוץ אדיר דרך הגג ונשארו חיים אבל הם מתים. אלו שעמדו לחתן בת אבל רגע לפני נער פלשתיני בחר לבטל להם את החתונה ולקח אותה איתו. הוא לגהינום והיא לגן עדן. אלו שאיבדו חצי ממשפחתם בסכין של ילד שטן שנכנס דרך החלון. והם רבים. רבים.
הרבה יותר מ23 אלף.

אלו ואלו הם אנשים חיים. ששילמו יותר מכולם את המחיר הכבד.

זה שנפל, במלחמה או בפיגוע טרור, עבר לעולם שכולו טוב. לא חסר לו דבר.
אלו שנשארו כאן נשארו בעולם ריק. עצוב. חסר טעם. חסר חיים.

חלקם הגדול משתקם מתגבר ומוצא את דרך החיים.
אבל איציק סעידיאן וחבריו, לא מצליחים.

הם לא מצליחים לא כי הם לא מנסים. אלא כי ככה זה. נפשם עדינה ושברירית וכמו זכוכית שנופצה אין להם יכולת לאחות את השברים.

בניגוד לרפואת גוף, אין דבר כזה רפואת הנפש. יש פלסטרים. יש תרופות. אבל נפש פצועה, היא תישאר כזו לנצח. רק העוצמות משתנות עם טיפול נכון.

המדינה - ה"גורם המקצועי" שיכול להיות הזגג שידביק איך שהוא את השברים העדינים - בוחרת לטרטר אותם להתעלם מהם ולהתייחס אליהם בקור ובאדישות.

אנחנו, אלו שמסביב, חייבים לפקוח עיניים ולמצוא את ה"איציק סעידיאן" שסביבינו. לעזור לו לתמוך בו ולחזק אותו. לחייך אליו. לגרום לו מעט אושר ומעט תחושה טובה ואם צריך אז גם לפתוח את הארנק.