בסיום הכהונה הקודמת של ביבי כראש ממשלה, רגע לפני שנפל והתרסק בקלפי – עוד באמצע הקדנציה, התנוססה מעל נתיבי איילון תמונת פוטומונטאז' ענקית של שרון ונתניהו מתגוששים, תחת הכיתוב: "ההצגה נגמרת". מעבר לכיתוב הזה מסתבר, לא היה צורך במילים נוספות שיבהירו למה התכוון המשורר. מדינת ישראל כולה ראתה את ההצגה הכמעט יומיומית של ממשלת נתניהו הראשונה. סכסוכים אינסופיים, זיגזוגים חדים, ראש ממשלה לא אמין ולא יציב, כזה שהחלטותיו נקבעות ומשתנות מדי יום ומדי רגע, כשהוא נגרר על ידי מקורבים עמומים ובעלי עניין חשודים, כאשר ענן כבד של חוסר התאמה לתפקיד תלוי מעל לראשו.
ההצגה של אז, אכן הסתיימה. נתניהו הישן יצא לחשבון נפש. שיערו הלבין, כיסיו תפחו, ואז, אחרי כמה שנים, נגלתה לעיננו 'פטה מורגנה', דמותו של "ביבי החדש", עושה את דרכו חזרה ללשכת ראש הממשלה.
אז נכון, הרבה התריעו שאנשים לא משתנים פתאום, בטח לא בגיל כזה. אבל אנחנו, ובעיקר ח"כינו ספרו לנו שביבי דווקא השתנה. הוא למד לכבד את מילתו. הפיק לקחים מאופן ההתנהלות הקודם, ובכלל הגיל והניסיון – עושים את שלהם.
את עובדת אמונם של נציגנו במחזה המתעתע - אין צורך להוכיח. העובדה כי ציפי לבני יושבת כעת חיה באופוזיציה ולא על כס ראש הממשלה, הינה העדות (האילמת?) לבחירה שעשה אלי ישי באיש המתחדש – בעל העבר הבעייתי, אל מול האישה החדשה בעלת העבר הנקי. לולי אמון זה, הייתה הגב' לבני כעת חיה ראש הממשלה, אפילו ללא בחירות.
גם היו"ר (החי) של דגל התורה ויו"ר וועדת הכספים הטרי ח"כ מוישה גפני, שהצהיר בעבר כי הוא אינו מאמין בנתניהו יותר מדי, נשבה מסתבר בתחילת הקדנציה בקסמו וצוטט כאומר "נתניהו אכן השתנה".
לא אמינות ולא התנהלות
האמת, בהתחלה זה דווקא היה נראה טוב, אפילו טוב מדי. כנגד כל הסיכויים הצליח נתניהו לתקוע טריז במחנה השמאל כאשר צירף לממשלתו את מפלגת העבודה (או למען הדיוק את ששת הח"כים הממושמעים לאהוד ברק), השאיר בחוץ את גורמי הימין הקיצוני, אלו העשויים לעורר מהומות בכל דיאלוג המתקשר איכשהו עם המילה שלום, ויצר מראית עין של ממשלה חזקה, אולי אפילו ממשלת אחדות.
עד שבא התקציב וטרף את הכל. ה'דיל' התקציבי שיצר נתניהו היה הבעיה הקטנה בכל הסיפור, שהרי כולם רגילים לעיזים שמכניס האוצר בכל תקציב, ולו בכדי שיצאו אח"כ ב"משא ומתן קשוח אל תוך הלילה" וישאירו את דיירי הבית במצוקתם הרגילה ללא תוספת של אף פרור תקציבי. אלא שנתניהו החדש נכשל בכל פינה בה דרך, בדיוק כמו נתניהו הקודם. הוא גם הפר את הסיכומים הקואליציוניים הכתובים, גם שיקר כשטען שלא ידע על כך, ובעיקר, לבסוף הוא נכנע באורח מביש לאחר שספג ביזיונות. ממש בדיוק על פי משל הדג המקולקל.
הבעיה אצלו, היא פחות האמינות ויותר ההתנהלות. נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון שהתחייבות אצלו אינה מחייבת, קדם לו כבר ראש ממשלה מכובד מתנועת הליכוד שאמר במפורש: "הבטחתי, לא הבטחתי לקיים". אלא שאצל נתניהו, המוזיקה שבקעה מהתזמורת המנווטת את דיוני התקציב, הייתה צורמת מתמיד.
נתניהו שתחילה התיימר להציג עצמו כ"שר אוצר על" וכמי שמנצח על הרפרטואר, היה מסתבר, שבוי לחלוטין בידיהם של הנגנים: כשאהוד ברק על הבס, אורי יוגב על הקלידים, ובתפקיד המנצח עופר עיני, נראה היה נתניהו מקסימום - אחד הצופים בהצגה. ספק אם מישהו מאמין שנתניהו הכין מראש את התוצאה, ולא נגרר אליה ברגליים כושלות.
זוהי אפוא התזמורת שלוותה את כניסתו של ביבי הישן להצגת הבכורה שלו כראש הממשלה: הצגת התקציב.
ובכל זאת מסתבר, צעד אחד חכם, כן עשה נתניהו: העברת תקציב דו שנתי. שהרי החגיגה המלווה את העברת התקציב שקולה אצלו להעברת שלושה תקציבי מדינה בממשלה אחרת, עוד תקציב אחד שכזה – ונגמרה הקדנציה.
מי לוחץ יותר
מבחינת הנציגות החרדית, נגמר הפעם העניין בנס. נתניהו הלחיץ נאלץ תחת איומיהם של נציגנו לחזור בו מהפרות ההסכמים. למרות שעד עכשיו אף אחד לא מוכן לחתום מה יקרה באמת ברגע האחרון. תם חלום האמון.
וזוהי בדיוק הבעיה: כשאין אמינות ואין ערך למילה, אזי שם המשחק הוא איומים. אצל נתניהו, לחיץ בן לחיץ, כל השאלה היא מי לוחץ יותר. הפעם הצלחנו, בפעם הבאה זה עלול להיות אחרת. הכל תלוי מי יהיה זה שילחץ מהצד השני.
גם אם יתנחם מישהו בעובדה, כי נתניהו תלוי באצבעותיהם של הנציגות החרדית, הרי שזהו קנה רצוץ שספק גדול כמה זמן יעמוד לנו למשענת. התלות היא הדדית. הנציגות החרדית שבעטה בקדימה יודעת כיום היטב כי אין לה לאן לברוח.
התקשורת הכללית שראתה את נתניהו מדמם תחת הזלזול הבוטה לו זכה בפומבי ראש ממשלה הן מפי הרמטכ"ל והן מפי ראש אגף התקציבים המתפטר, זיהתה את החולשות, הניחה עליהן את טלפיה, וחזקה עליה שמהיום והלאה לא תניח לטרף.
אז מה היה לנו השבוע? בכירי משרד אוצר שמתקוטטים עם ראש הממשלה ומציגים אותו כשקרן ולחיץ. רמטכ"ל שעונה בפומבי באופן מזלזל לראש הממשלה. שרים וחברי קואליציה שמאיימים ומקבלים. ואחד בשם עופר עיני, יו"ר ההסתדרות – נציגם של הוועדים המאיימים והמושחתים, שקובע את תקציב המדינה בפועל. רק דבר אחד היה חסר שם: ראש ממשלה אמיתי.
אם זוהי רק ההתחלה, כאשר כך נראית הצגת הבכורה, מה הפלא שכולם מהרהרים בקול לגבי יכולותיו של תיאטרון האבסורד הזה, להתמודד עם האתגרים הבעייתיים והסבוכים באמת של המדינה בראשה הוא עומד.