בימים האחרונים מעורר פעיל הימין מרדכי דוד סערה ציבורית בעקבות שורת חסימות שביצע כלפי פעילי מחאה בולטים. השיא נרשם כאשר חסם את רכבו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק.
ההתייחסות הרווחת בתקשורת הימנית למעשיו מורכבת: מחד, מודגש כי עצם חסימת רכבים היא מעשה פסול ועבירה על החוק; מאידך, נטענת טענה עקרונית שלפיה בשנים האחרונות נעשה שימוש דומה בפרקטיקות מחאה מצד פעילים מהשמאל, ללא גינוי תקשורתי משמעותי וללא אכיפה בולטת מצד רשויות החוק. מכאן נגזרת הטענה כי הביקורת החד-צדדית כלפי דוד לוקה בצביעות, ואולי אף תגרום לחלק מהציבור להבין כיצד חוו אנשי הימין את אותן שיטות מחאה כאשר הופנו כלפיהם.
הדיון הזה מתחבר לטענה שמופנית תדיר כלפי דוברים מהימין: "ווטאבאוטיזם". המונח מתאר כשל לוגי שבו צד לדיון מסיט את השיח מהנושא עצמו לעבר חשיפת חוסר עקביות של הצד השני. בשיח התקשורתי נעשה שימוש הולך וגובר במושג הזה, בין היתר כלפי העיתונאי עמית סגל, עד כדי מה שנראה כקמפיין מתמשך שממתג אותו ואחרים כ"מלכי הווטאבאוטיזם".
מבחינה לוגית פורמלית, נטען כי חשיפת חוסר עקביות של הדובר אינה מפריכה את טענתו לגופה. טיעון יכול להיות נכון גם אם מי שמעלה אותו נהג או אמר בעבר אחרת. אולם כאן עולה שאלה עקרונית: האם דיון תקשורתי דומה לדיון אקדמי?
מיקוד סלקטיבי
בעוד שבדיון אקדמי נבחן נושא מסוים במנותק מדיונים אחרים, תפקידה של התקשורת שונה. היא אמורה לשקף לציבור תמונה רחבה של המציאות הפוליטית והחברתית. כאשר מעשים מסוימים זוכים לסיקור נרחב, לגינויים ולכותרות, בעוד מעשים דומים מהמחנה האחר זוכים להתעלמות יחסית, מתקבלת תמונת מציאות חלקית, ואף שקרית. לפי קו טיעון זה, עיתונאים ימנים שמשתמשים בהשוואות ("ווטאבאוטיזם") אינם טוענים שמעשיו של פעיל ימין מוצדקים, אלא שמיקוד סלקטיבי הוא עצמו עיוות של המציאות.
במילים אחרות, הוויכוח איננו כלל על המעשה עצמו. חסימת רכב, אלא על השאלה "על מה לדון". בשיח תקשורתי, עצם קביעת סדר היום משפיעה על תפיסת המציאות לא פחות מהעמדות המובעות בתוך הדיון. לכן, לטענת מבקרי התקשורת, השאלה "למה זה כן בכותרות וזה לא" איננה התחמקות מהדיון, אלא ניסיון לטעון שהדיון על מה יהיה הדיון חשוב הרבה יותר, מהדיון עצמו.
לדוברי ימין רבים, אין מחלוקת על ההנחה שמעשיו של פעיל ימין כזה או אחר פסולים; המחלוקת היא על התמונה המעוותת של המציאות שלטענתם נוצרת באמצעות הדהוד סלקטיבי של מעשים מסוימים והתעלמות מאחרים.
המחלוקת הזו חושפת פער עמוק בין תפיסת השיח האקדמית, שמפרידה בין טיעון לטוען, לבין תפיסת השיח הציבורי תקשורתי, שבו עקביות, סימטריה והקשר רחב אינם רק תוספת אלא החלק המהותי מהמשמעות.
עצם העובדה שהתקשורת מתעלמת מאותם מקרים בעייתיים כשהם מגיעים מצד שמאל מוכיח שגם בעיניהם השאלה "על מה לדון" חשובה יותר מהדיון עצמו.
לכן השימוש כנגד הימין במילה "ווטאבאוטיזם" הוא עצמו "ווטאבאוטיזם" אבל במקרה הזה הווטאבאוויזם אכן בעייתי, משום שהוא נועד להסית את הדיון מהשאלה החשובה "מתי דנים ועל מה".
בסופו של דבר, הוויכוח על ה"ווטאבאוטיזם" אינו רק התפלפלות לוגית בין עיתונאים, אלא מאבק על אמון הציבור. כאשר צד אחד של המפה הפוליטית מרגיש שהכללים חלים עליו באופן סלקטיבי, הדיון בפרטי האירוע, חמורים ככל שיהיו, נדחק הצידה לטובת זעקה על אי-צדק מבני.
אם תפקיד התקשורת הוא להיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה", עליה לשאול את עצמה האם היא נובחת רק כשמישהו מסוים עובר ליד הגדר. כל עוד הדיון התקשורתי ימשיך להתמקד בבידוד אירועים במקום בהחלת סטנדרט אחיד, המונח "ווטאבאוטיזם" ימשיך לשמש ככלי נשק להשתקת ביקורת לגיטימית על הטיה. בסיטואציה כזו, לא רק העקביות הלוגית הולכת לאיבוד, אלא גם היכולת של הציבור לקיים דיון אמיתי על נורמות, חוק ומוסר.
0 תגובות