פרק ראשון: בשתיים בצהריים נפתחו שערי הגהנום, מאות הלוחמים המופתעים שאיישו באותה שעה את קו המעוזים שעל גדות תעלת סואץ השלווה, היו נתונים כעת במאבק הישרדות אכזרי, בעוד צה"ל ומדינת ישראל השאננה מתגייסים במהירות למאמץ ההגנה על מה שנדמה היה כמלחמה על עצם קיומה של מדינת ישראל.
>> למגזין המלא - כנסו
חמישים שנה מאוחר יותר, מודים רוב החוקרים כי מטרתם של המצרים והסורים ששילבו ידים במתקפה מתואמת היטב בחסות ברית המועצות, לא הייתה להשמיד את מדינת ישראל ולהשליך את כל היהודים לים, לא מפני שלא רצו בכך, אלא מפני שלא האמינו ביכולתם להגיע להישג מסוג זה. כל שביקשו היה להטעים את ישראל "הבלתי מנוצחת" טעמו של הפסד צבאי צורב, ולהכריח אותה לפנות את השטחים אותם כבשה מהם 6 שנים קודם לכן במלחמת ששת הימים - חצי האי סיני שנכבש ממצרים ורמת הגולן שנכבשה מסוריה.
הצלחתם להפתיע את ישראל הייתה טוטאלית, והתבוסה הצבאית שנחלה ישראל בראשית המלחמה עודדה אותם לנסות להרחיב את המתקפה ולנסות להעמיק את הפלישה בה החלו, אך כאן אלמנט ההפתעה אבד, וצה"ל - בסייעתא דשמיא - ובתמיכה נדיבה של ארה"ב, הדף את המתקפה והצליח להסיג אותם אחורנית בנחישות ובמחיר דמים גבוה.
המלחמה הסתיימה לאחר שברית המועצות איימה להתערב לטובת בנות חסותה שבירותיהן - קהיר ודמשק - הפכו להיות מאוימות על ידי צה"ל.
אודה ואתוודה, מלחמת יום הכיפורים מרתקת אותי. בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתעמק בפרטיה, במהלכים המדיניים והצבאיים שקדמו לה, בתמורות הפוליטיות שבאו אחריה, בשבר החברתי שנוצר בעקבותיה. בתפיסת המציאות - "הקונספציה", שאפשרה אותה. לא דמיינתי לרגע, שבימי חיי אהיה עד לדרמה דומה להפליא - ויש שיאמרו אף נוראה ממנה - המתרחשת מול עינינו בימים אלו.
אך כמי שהתעניין לעומק באותה המלחמה, מדהים להיווכח עד כמה שורר דמיון בין מאפייני המלחמה "ההיא" ובין המלחמה בה אנו מצויים בימים אלו, ואשר את קיצה איננו יכולים לשער עדיין.
מאוחר יותר ננסה לשוב אל המלחמה ההיא מתוך ניסיון ללמוד ממנה לקחים רלוונטיים, אך הבה ננסה ראשית להבין את המציאות הנוכחית המתרחשת מול עיננו בכמה רבדים.
- ראשית, הרובד הביטחוני. מהם התרחישים האפשריים בהם יכולה המלחמה הנוכחית להתפתח?
- שנית, הרובד המדיני. מהן המשמעויות המדיניות ברמה האזורית והבין-לאומית של מלחמה מסוג זה?
- שלישית, הרובד הפוליטי. איך עלולה להשפיע המלחמה על המצב הפוליטי בישראל, הסבוך גם כך, בפרט באשר לעתידו של נתניהו ומפלגתו?
- רביעית, הרובד החברתי. זהו אולי הרובד החשוב מכולם, מכיוון שהוא מגלם בקרבו את הסכנה הגדולה ביותר להישרדותה של מדינת ישראל.
רובד נוסף וחשוב מאין כמותו הוא הרובד הכלכלי, לא ארצה להרחיב בו, אבל ניתן לומר שיש לו השפעה משמעותית על כל יתר הרבדים, וכבר כעת ניתן לשער בצורה ברורה כי סביר להניח שאנחנו צועדים לקראת שינוי סדרי עולם מבחינה כלכלית, וקטסטרופה ומשבר כלכלי, אינן מילים שניתן לזלזל בהן, ויהיו לכך השפעות מרחיקות לכת מהסוג שעד עתה - בחסדי שמים - לא זכינו להכיר.
בשעה בה נכתבות שורות אלו, מדינת ישראל נמצאת במצב בו כאילו זה עתה פקדה אותה רעידת אדמה אימתנית שגבתה קורבנות רבים ועתה היא מתמודדת עם רעידות משנה הפוקדות אותה בכל עת ומסבות נזקים מקומיים. אלא שמעבר לדלת ממשמשת ובאה סופת הוריקן, שאת ממדיה לא ניתן לחזות במדויק, אלא רק לנסות ולשער.
נשוב אל הרובד הבטחוני, אם ברצוננו לנסות ולהבין את "רעידת האדמה" שהתרגשה עלינו בשמיני עצרת תשפ"ד, עלינו להבין תחילה את האויב הניצב מולנו. בתודעת הפלסטינים על כל פלגיהם צרובה ההשפלה וההפסד אותם ספגו במלחמת השחרור, 1948-ה'תש"ח, למרות שהם נהנו מיתרון מספרי אדיר (בארץ ישראל באותם ימים חיו כמעט פי שניים ערבים מיהודים) ולמרות תמיכתם המסיבית של מדינות ערב. הם נחלו תבוסה במלחמה הארוכה והמדממת, כאשר שלושת רבעי מיליון פלסטינים ברחו מבתיהם ולא שבו אליהם עד היום. כפרים הוחרבו, ערים פונו ואדמות הופקעו. התבוסה הייתה כה משפילה עבור האומה הערבית הגאה באדמתה, והיא סירבה להכיר בה ונשבעה כי תגרש את קובץ ה"ערב רב" - שראתה בעולים היהודים מאירופה ומארצות ערב - מאדמתה ותשיב לעצמה את אדמותיה ואת כבודה האבוד.
בתחילה היו אלו מסתננים המנסים לשוב לאדמותיהם חמושים ורצחניים, אלו ה"פדאיון" הידועים לשמצה, מאוחר יותר, היה זה נאצר נשיא מצרים שראה בעצמו מנהיג העולם הערבי שהפלסטינים הם חלק ממנו, שאיים להשמיד את ישראל, איומים שהוכרעו במלחמת ששת הימים כאשר ישראל ערכה מתקפת מנע וסיכלה את כוונותיו וכבשה שטחים נרחבים מארצו וממדינות ערביות שחברו לו כירדן וסוריה.
אך אותם איומים ומתקפות ערביות כושלות לא השביתו את התקווה הערבית להשבת כבודם ומולדתם, אלא העצימו את רצונם להיפרע מישראל, רק שעתה נוכחו לדעת שבכוח הזרוע יקשה עליהם להכניע את ישראל, והן המתינו לשעת כושר. בינתיים הן שוב נשבעו לעצמם לא לוותר על הניסיון להכניע את ישראל.
שעת הכושר הגיעה עם פריצתה של מלחמת יום כיפור אותה הזכרנו, וזו הגשימה את מטרתה, במלחמה הוכחה כי לעת עתה ישראל אמנם איננה ניתנת להשמדה, אך ניתן להפתיע אותה, ולהסב לה מפלה צבאית קשה, גם אם זמנית. זו הסיבה שלמרות שהמלחמה הסתיימה כאשר מדינות ערב מתחננות להפסקת אש, הן הכריזו על ניצחונן. היה זה ניצחון מורלי, גם אם אדמתם לא הושבה, כבודם הושב.
שנים מעטות לאחר אותה מלחמה, היה זה הנשיא סאדאת, שניהל את אותה מתקפה מתואמת היטב ביום כיפור, הראשון להכיר בכך כי ישראל כאן בכדי להישאר, ובכדי להשיב לעצמו לכל הפחות את אדמת ארצו - כלומר חצי האי סיני - הסכים להכיר בקיומה של ישראל ולחתום עימה הסכם שלום. הייתה זו מכה אנושה עבור הפלסטינים, לראשונה קרסה חזית ההתנגדות הערבית לישראל וחלומם למגר את ישראל ולשוב לארצם כשליטים, התרחק. מבחינתם, הנשיא המצרי סאדאת, בגד בהם בצורה החמורה ביותר, למרות שהתעקש כי בהסכם תופיע פסקה בדבר זכויותיהם של הפלסטינים לאוטונומיה מוגבלת בשטחי ארץ ישראל. "בגידה" זו עלתה לסאדאת בחייו והוא נרצח שנים בודדות לאחר החתימה על הסכם השלום עם ישראל.
שנים ספורות מאוחר יותר תפרוץ האינתיפאדה הראשונה (1987) שתהיה מרידה עממית ואלימה של ערביי השטחים, אשר לראשונה אינם מחכים לסיוע של מדינה ערבית על מנת להשיב להם את אדמתם אלא נוקטים פעולה גם אם מוגבלת בהיקפה בניסיון להרים את ראשם.
האינתיפאדה מבהירה למקבלי ההחלטות במדינת ישראל ובראשם למי שהיה שר הביטחון ולאחר מכן ראש הממשלה יצחק רבין, כי גם אם ניתן לשלוט על מיליוני הפלסטינים בארץ ישראל ולשבור את עצמותיהם, לא ניתן לשבור את רוחם וחלומם לכונן מדינה פלסטינית בארץ ישראל.
מתוך מגמה זו החליט ראש הממשלה רבין לפתוח לראשונה במשא ומתן ישיר אך סודי עם הפלסטינים, על פשרה היסטורית, בה הם מכירים לראשונה במדינת ישראל, ובתמורה מקבלים -בסופו של תהליך - מדינה מצומצמת בהיקפיה, המשתרעת על 22% מן השטח המקורי בו נועדה לקום המדינה הפלסטינית בהסכם החלוקה ההיסטורי אותו קבעה וועדת האו"ם טרם קום המדינה.
רבין ראה בכך הישג משמעותי והיסטורי, הפלסטינים העיקשים שסירבו לאותה החלטת חלוקה שהעניקה להם שטח גדול בהרבה ויצאו למלחמה מתוך מגמה להשיג את ארץ ישראל כולה לידיהם, "מוותרים" כעת ונכונים להתפשר על שטח קטן יותר משמעותית, ולהכיר במדינת ישראל שנואת נפשם בה הם לוחמים למעלה מארבעים שנה.
עבור כינון ההסכם "ייבא" ראש הממשלה רבין מתוניס את מנהיג אש"ף הלא היא "התנועה לשחרור פלסטין" יאסר ערפאת, אתו נערכו ההסכמים כנציגו של העם הפלסטיני, והוא החל לקבל לידיו שטחים וסמכויות, בתהליך שהיה צפוי להיות הדרגתי ומחושב.
כמה שנים קודם לכן ערפאת עצמו, טרוריסט מושבע ושועל קרבות וותיק וערמומי, כמעט וחוסל בידי ישראל, במסגרת מלחמת לבנון הראשונה, מלחמה בה פתחה ישראל על מנת לגרש את הטרוריסטים הפלסטינים שהתנחלו בדרום לבנון (במקום בו פועל כיום חיזבאללה) ומשם ייצרו פעילויות טרור שכוונו בעיקר לעבר יישובי הגליל. על אף היותה שנויה במחלוקת, מלחמת לבנון הראשונה השיגה את מטרתה המוצהרת, וחיסלה את פעילות הטרור הפלסטיני בדרום לבנון, כאשר ערפאת עצמו נאלץ לסגת עם שרידי לוחמיו לתוניס במסגרת הסכם.
עתה שב לזירה ערפאת מסוג חדש המוכן – לכאורה - להניח את הנשק ולקדם פשרה. היה זה הסכם אוסלו הידוע, במסגרתו כאמור הייתה הכרה הדדית של ישראל בפלסטינים ושל הפלסטינים בישראל.
כיום, כמעט ואין חולק על כך שערפאת לא באמת התכוון לאותה פשרה והכרה בישראל, וכל מטרתו הייתה לשוב למולדתו מהגלות הארוכה, ולחדש מתוכה פעילות טרור. אך בעוד ערפאת ניסה להציג מצג שווא לפיו הוא אכן "התפשר", ארגונים פלסטינים קטנים וזניחים באותה עת כגון חמאס, סירבו בתוקף לכל פשרה, ופתחו במתקפת טרור רצחנית.
בניגוד לפלגים הפלסטינים אותם הוביל ערפאת שכביכול הכירו בישראל, חמאס נותר מחויב לרעיון הפלסטיני המקורי לפיו לא תהיה הכרה בישראל ויש להילחם בה עד להשמדתה וכינונה של מדינה פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל.
מאפיין נוסף של ארגוני התנגדות כחמאס והג'יהאד האסלאמי הוא המחויבות שלהם לאסלאם, בעוד אש"ף שהובל בידי ערפאת וכיום בידי אבו מאזן, רואה עצמו בעיקר כארגון המיועד לספק פתרון לאומי ומדיני לפלסטינים. חמאס וג'יהאד רואים עצמם כמחויבים לכונן מדינה פלסטינית לפי חוקי האסלאם. יש לכך השלכות משמעותיות, כי על שטחה וסמכויותיה של מדינה ניתן לנהל משא ומתן, אך חוקי הדת לא נתונים למשא ומתן ולפשרות.
לאחר הרצחו של רבין וקריסת תהליך השלום שהוביל, אירעו שורה של אירועים, שהובילו לפתיחתה של האינתיפאדה השנייה והקטלנית בה שיתפו פעולה כלל הארגונים הפלסטינים במאבק מדמם נגד מדינת ישראל, וזו הסתיימה רק לאחר מבצע חומת מגן שבמסגרתו כבש צה"ל את הערים הפלסטיניות שנמסרו לידי ערפאת והרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו.
מותו של ערפאת ועלייתו של יורשו אבו מאזן, הביאו לקרע רחב יותר בין אבו מאזן "המתון" שאיננו מפעיל ארגוני טרור, ובאופן רשמי מתנגד למאבק אלים, ובין חמאס, הג'יהאד ויתר הארגונים המחויבים להשמדתה של ישראל בכל דרך.
בעידודה השקט של מדינת ישראל העמיק הקרע בין הפלג "המתון" בהובלת אבו מאזן ששולט בשטחי יהודה ושומרון בסיועה של ישראל, ובין הפלגים הפלסטינים הקיצוניים ששולטים ברצועת עזה מאז גירשו משם את אש"ף לאחר שישראל נסוגה מרצועת עזה במסגרת תוכנית "ההתנתקות", שם הם נערכו בשנים האחרונות למלחמה במדינת ישראל, שפרצה בשמיני עצרת השנה.
עד כאן העובדות, ומכאן לפרשנות:
אז מה בכלל חמאס רצה להשיג במתקפה האיומה? האם לא שיער לעצמו את המלחמה שתפרוץ? האם קיווה שהפעם יצליח להכניע את מדינת ישראל ולהשמידה?
סביר להניח שהתשובה לשאלות האחרונות היא שלילית. חמאס התגלה כארגון ממולח ומתוחכם, לא אוסף יחפנים פרימיטיביים כפי שבישראל נהנו לראות בהם.
אז מה כן?
ניתוח מושכל מעלה כי מטרות חמאס הן טרור והפחדה, החלשת הרוח, ופירוק סופי של החברה הישראלית.
מתקפת שמיני עצרת היא פיגוע ההתאבדות הגדול בהיסטוריה של ארגון טרור שביצע פיגוע התאבדות.
לחמאס אין בעיה להתאבד, למען מטרה נעלה, מבחינתו. גם ארגונים כאל-קעידה ודאעש ביצעו "פיגועי התאבדות ארגוניים". הם הובסו, אבל זכו לתהילת עולם אצל אסלאמיסטים והעניקו ומעניקים השראה לארגונים חדשים שקמו בעקבותיהם.
חמאס בהתאבדותו זו שואף להעיר את רוח העם הפלסטיני למאבק מזויין לאחר שנדמה כי זו שקעה, הוא מוכיח כי ישראל פגיעה וחלשה.
יתרה מכך הוא שואף לייצר על ישראל לחץ רב כיווני מכל רחבי העולם הערבי והאסלאמי, ובכך לנפץ אחת ולתמיד את הסטטוס קוו שישראל מתעקשת לדבוק בו, וכמובן להכריח את ישראל לפשרה במקרה הרע, ולהביא לפירוקה במקרה הטוב, מבחינתו.
במתקפתו האכזרית חמאס זרק לכיוונה של החברה בישראל רימון רב עוצמה המסוגל לחסל אותה ולגרור אותה למלחמת אחים שתחריב אותה מבפנים.
כעת, בידי החברה בישראל היכולת להתאחד ולהשליך את הרימון חזרה אל עבר חמאס ויתר אויביה, ולהעניק להם מכה ממנה יתקשו להתאושש, או לקפוץ על הרימון ולמות מות קדושים.
הפעם, לקפוץ על הרימון אינה אופציה. האם אנחנו מסוגלים לכך?!