מעבר למסגרת פנימייתית הוא לא רק שינוי במקום, בלו"ז או באחריות, אלא טלטלה רגשית עמוקה. מתחת לפני השטח מתרחשים תהליכים משמעותיים: חיפוש עצמי, בלבול, צורך בשייכות, מאבק על מעמד, ותחושת ריחוק שמביאה איתה שאלות על זהות ועל קשרים. זהו שלב שבו נבנים דפוסים גם רגשיים וגם חברתיים.
וכשקשה? לפעמים ההתנהגות "הבעייתית" מספרת את כל הסיפור – היא סימן לכך שהנער עדיין לא הצליח להסתגל, למצוא את מקומו, או להבין איך להביע את מה שעובר עליו. במקום הזה, שם בדיוק נדרשת תקשורת – פנימית וחיצונית.
וזו השאלה הפשוטה אך החמקמקה: מה עושה נער כשקשה לו, אבל הוא לא יודע איך להגיד את זה? כשנער כן משתף – יש לנו חצי מהתשובה.
במקרים מסוימים ההתמודדות ברורה: הנער אומר את זה. "קשה לי", "אני מתגעגע", "האוכל לא טעים לי", "אני לא מסתדר עם החדר", "יש לי לחץ לימודים", "אני מרגיש לבד"... במילים אחרות – הוא פותח פתח. וזה, כהורים וכצוות חינוכי, שווה זהב. כי כשיש שיתוף, גם אם הוא קשה ואפילו כואב, אפשר להתחיל להבין מה עובר עליו. השיתוף הוא חצי תרופה – אנחנו יודעים מה השאלה, ואפשר לחפש את התשובה.
אבל מה אם הוא לא מדבר, אלא רק מתנהג? ופה מתחילה אחת ההתמודדויות הגדולות יותר. יש לא מעט נערים שלא יודעים לדבר את הקושי. לא מתוך רוע, לא מתוך עקשנות, אלא כי אין להם את הכלים לזה. הם אולי לא רגילים לשאול את עצמם: "למה אני מתפרץ?", "למה אני עצוב?", "למה אני מתנכר?". הרגש גואה והתגובה באה בלי הסבר.
ואז אנחנו מקבלים התנהגות מתריסה, מתגרה, חצופה, לפעמים אפילו אלימה – אבל היא לא באה "סתם". "מה שלא מדבר – מתנהג" – זו התנהגות שמדברת את המצוקה שהנער לא יודע לנסח.
תלמיד נכנס אליי מותש, נסער, אחרי כמה ימים של חיכוכים עם הצוות. אמרו עליו שהוא חצוף, שהוא לא משתף פעולה, שהוא רק מחפש עימותים. שאלתי אותו למה הוא מתנהג ככה. "נו באמת, הרב הזה סתם נטפל אליי". אבל כשעברנו לשיח אחר, שאלתי אותו: מי ישן איתך בחדר? איך הלילה שלך נראה? הוא הרים גבה: "כמעט לא נרדמתי בלילה. היה רעש… ואז הייתי עייף, אז נרדמתי בשיעור, ואז הערות, ואז עונש, ואז התעצבנתי..."
ופתאום זה היה ברור. הוא פשוט היה מותש – פיזית ורגשית. רעב, עייף, מוצף. ומפה הדרך להתנהגות מתנגשת הייתה קצרה מאוד.
אמרתי לו: "אתה יודע, כשאתה עייף ורעב, אי אפשר לצפות ממך לתפקד כמו שצריך. אבל אתה כן יכול ללמוד איך להרגיש את זה לפני שאתה מתפוצץ". ושם התחיל תהליך – של הבנה, שיח פנימי ולקיחת אחריות.
חשוב לזכור: התנהגות היא שפה. כאשר נער נכנס למסגרת ישיבה עם פנימייה – בין אם הוא חדש או חוזר אחרי חופשת בין הזמנים – הוא לא פשוט עובר מקום, הוא עובר עולמות. המעבר מהבית, מהאוכל המוכר, מהשפה של אמא ומההומור של אבא – למסגרת ישיבה עם כללים, לחצים חברתיים, צפיפות, מטלות, והרבה פעמים גם התמודדות עם געגוע או תחושת חוסר שייכות – הוא מעבר רגשי עמוק. ולפעמים הוא מדבר דרך התנהגות.
כאשר נער "מפריע", "מורד", "מתבודד", "מתעצל" או "מאבד שליטה" – הוא לאו דווקא בעייתי. לפעמים הוא פשוט מאותת: "קשה לי להסתגל", "אני לא מרגיש בבית", "אני לא מבין את הקודים", "אני מרגיש לבד".
כאן התפקיד שלנו – כהורים, כמחנכים, כיועצים – לקרוא בין השורות. לא כל קושי הוא בעיה. לפעמים הוא פשוט שלב בהסתגלות.
אז מה כן עושים? מקשיבים לסיפור שמתחת להתנהגות. שואלים בעדינות, לא "מה עשית?" אלא "מה הרגשת שם?", "מה היה קשה?", "מה חשבת שאף אחד לא רואה?". מחזקים את תחושת השייכות – שיחה אישית עם ר"מ או מדריך, התאמה קבוצתית, קשרים עם נערים דומים – יכולים לחולל פלאים. נותנים זמן – הסתגלות לפנימייה היא תהליך. גם ילד מאוד חיובי עלול להיתקל בקשיים – זה לא מעיד על טעות, אלא על אנושיות. בונים יחד מטרות קטנות – לא לשנות את הכול מיידית, אלא לבנות הרגל אחד, קשר אחד, שינוי אחד – ולהתעודד ממנו.
שיחה שמשנה מציאות. אנחנו כהורים לא יכולים להימנע מהמשברים שהנער יעבור בישיבה. אבל אנחנו כן יכולים להיות הקול הפנימי שמלמד אותו לזהות מה עובר עליי, לתת שם לרגש, ולהגיב מתוך הבנה – לא מתוך התפרצות.
כי נער שלומד לשים לב למה שהוא מרגיש – יהיה נער שיוכל לבחור איך להגיב. וזה, אולי, היסוד הכי חשוב שהוא יכול לקחת איתו – לשנה הזו ולחיים בכלל.
המבוגרים בחייו – תפקיד כפול. מצד אחד – להציב גבול. לא לוותר על כבוד, על מסגרת ועל אחריות. אבל מצד שני – גם לדעת להקשיב לעומק, לזהות את ה"בין השורות", ולהבין: לפעמים נער לא יאמר "קשה לי" – הוא רק יתנהג את זה.
האם נצליח לשמוע את מה שלא נאמר?
0 תגובות