הרב עובדיה יוסף: "אפשר לומר הלל, אבל ללא ברכה"

ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א נדרש לנושא זה, והעלה שאף אם נכון לומר הלל, מכל מקום אין לברך על אמירת ההלל, משום שלא תקנו רבותינו אמירת הלל בברכה אלא על נס שנעשה לכל ישראל ממש, שעמדו עליהם להרגם, והשם יתברך הצילם, אבל הניסים שנעשו במלחמת הקוממיות, שהצילנו השם יתברך מיד אויבינו ושונאינו שזממו להכחידינו, לא היו הניסים לכל ישראל, ולכן בודאי שאין לברך על אמירת ההלל ביום העצמאות.

וכתב להוסיף עוד טעם שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הגם שזכינו בעזרת ה' לגבור על אויבינו, מכל מקום, לגבי נס חנוכה, שקבעו רבותנו ימים אלו לימים טובים בהלל והודאה, אמרו בגמרא שתקנו כן מפני הנס של פך השמן שלא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליק שמנה ימים, וכתב המהר"ץ חיות, ולמה לא אמרו שהוא משום נס הנצחון של המעטים כנגד המרובים במלחמה? אלא הטעם, משום שנס זה אינו יוצא מגדר הטבע (וכמו שכתב הר"ן (חולין צה:) שכן מנהגו של עולם ששנים או שלושה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים) ואין אומרים הלל על ניסים נסתרים אשר הקדוש ברוך הוא עושה עמנו בכל עת, מה שאין כן נס פך השמן, שהוא יוצא מגדר הטבע, ולכן תקנו הלל בימי חנוכה. והוא הדין בנידוננו שאף שזכינו בחסדי השם יתברך לנצח את אויבינו הרבים והעצומים, מכל מקום דבר זה לא יצא מגדר הטבע, ובפרט שבימי הקמת המדינה ומלחמות ישראל, כמה נפשות יקרות נפלו במערכות ישראל, ואם כי בסופו של דבר גברו ישראל, מכל מקום אין הדבר חורג מדרך הטבע ולכן אין לקבוע על כך הלל בברכה.

ועוד כתב מרן הרב שליט"א, שמלבד כל זה יש להוסיף, כי הן אמנם רבים ועצומים מגדולי הדור (בתקופת הקמת המדינה) ראו בהקמת המדינה "אתחלתא דגאולה", מכל מקום הואיל ועוד ארוכה הדרך כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, הן מבחינה מדינית וצבאית, והן מבחינה מוסרית רוחנית, לפיכך אין לחייב לגמור הלל בברכה, שהרי מנהיגי צבאות ערב עודם מאיימים לצאת למלחמה על ישראל, ואף כמה מדינות נאורות שהיו נחשבות כידידותיות לישראל, פנו עורף ולא פנים במלחמות שעברו עלינו. ומבחינה רוחנית אשר ירוד ירדנו אלף מעלות אחורנית, ועדים אנו להתדרדרות מוסרית מדהימה, המתירנות גוברת, וההתפרקות משתוללת בראש כל חוצות, חוסר צניעות, בגדי פריצות, ספרי פורנוגרפיה, וסרטים מבישים, חילולי שבת בפרהסיא, פתיחת חנויות טריפה בממדים מבהילים, ועוד כהנה וכהנה, ועל הכל שאלפי ישראל, מתחנכים במוסדות חינוך לא דתיים, ולומדים להתנכר לכל קדשי ישראל, ולהיות ככל הגוים בית ישראל, עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, הלזה צפינו וקוינו במשך כאלפים שנות גלותינו? והרי כתב הרמב"ם "לא נתנבאו ישראל לימות המשיח אלא כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להם לעסוק בתורה ובמצות כראוי", ובימי המשיח תרבה האמונה והדעה והחכמה והאמת, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, כי כולם ידעו אותי למקטנים ועד גדולים". ומסיבות אלה הרבה משלומי אמוני ישראל אשר רואים שעדיין שכינתא בגלותא, נוהגים שלא לומר הלל כלל ביום העצמאות, וטעמם ונימוקם עמם לרוב יגונם וצערם על מצבינו הרוחני אשר אנו נתונים בו כיום.

ואף כי באמת למרות כל הצללים שמעיבים על נס הקמת המדינה, ישנם אורות גדולים שאין לנו להתעלם מהם, כי מדינת ישראל כיום היא מרכז התורה בעולם כולו, ורבבות מטובי בנינו עוסקים בתורה יום ולילה בישיבות הקדושות, ואף אצל המון העם אנו מוצאים אזן קשבת לשמוע תורה ודעת מפי גדולי ישראל, על כל פנים אין בכך די לומר שיש חיוב לומר הלל בברכה. וכן פסקו הגאונים: רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל, רבי יצחק הרצוג, רבי צבי פסח פראנק, רבי ראובן כץ, רבי עובדיה הדאיה ורבי יעקב עדס, נשיאי הרבנות הראשית לישראל. וכל המיקל לברך על ההלל ביום העצמאות, ידע כי הוא פוגע בספק איסור ברכה לבטלה, כי לכל הדעות יש בזה לכל הפחות מחלוקת הפוסקים אם נכון לברך על ההלל אם לאו, וכלל גדול בידינו ספק ברכות להקל.

ואמנם הגאון חזון איש, והגאון הרב מבריסק, שחיו בארץ ישראל בימי קום המדינה, לא היתה דעתם נוחה מדעה זו, והסתייגו ממנה מאד, מכל מקום, אל לנו לשכוח כי במציאות הימים ההם, הדברים לא היו ברורים כל כך כמו בזמננו, (הן לצד המתנגדים לציונות, והן לתומכים בה), לפי שהפעילות האנטי דתית, המפלה וחסרת מחויבות חברתית רוחנית של שלטונות המדינה, היתה אגרסיבית מאד, בהעברת עולי תימן ומרוקו על דתם בצורה שיטתית ואכזרית, ועוד מעשים אשר לא יעשו, ולאידך גיסא, נס ההצלה משלטון הבריטים היה ניכר ומורגש מאד, וכן פריחתם מחדש של הישיבות אשר חרבו באירופה שימחה את לבם של כל אוהבי התורה, ועל כן, קשה היה לראות את הדברים בצורה שאנו רואים אותם היום, כי בעצם הקמת המדינה היתה הצלה וישועה גדולה לעמינו הגם שכאמור, אנו מסתייגים הסתייגות עמוקה ממעשיהם הנלוזים של כמה מראשי המדינה, מאז ועד היום. גם אל לנו לשכוח, כי בזכותה של מדינת ישראל ושיבת ישראל לארץ ישראל, זכינו כי חלק גדול מעמינו התרחק מאד מסכנת ההתבוללות שהיתה בחוץ לארץ, בעיקר בקרב אלו שאינם שומרי תורה, שבלי ספק מחמת בורותם הם עלולים לישא נשים נכריות ולהדבק באל זר כמו שהמציאות מוכיחה בעוונות הרבים בארצות הברית ובצרפת וכיו"ב, ולכן גם אם קל יותר לאדם האמון על התורה, לדחות על הסף כל דיעה המצדדת בטובת מדינת ישראל, מכל מקום האמת היא שעצם הקמת המדינה היא טובה גדולה לעמינו, וחסד גדול מאת ה' שריחם על עמו והשיבו לארצו באופן בלתי יאמן.

וכבר כתב הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל מבגדד, (לפני כמאה וחמשים שנה) בספרו בניהו על מסכת ראש השנה (דף ח ע"ב) וזו לשונו, על דרך זו היתה הגאולה לישראל ביציאת מצרים, כי בראש השנה פסקה העבודה מאבותינו, ובניסן יצאו ממצרים, נמצא שמתשרי ועד ט"ו ניסן לא נפטרו ויצאו לחירות שלימה ממצרים, אלא עודם במצרים, אך לא היו משועבדים שם. וכיוצא בזה יהיה לעתיד בגאולה העתידה להיות, שכמה שנים קודם הגאולה יהיה חירות לישראל (תנצ'ימאת, ממשל), חזקה בכמה דברים, שיהיה להם מעלה וכבוד כאילו הם בני מלכים, וגם לא יהיו נגאלים לגמרי, וכשיבא מלך המשיח במהרה בימינו תהיה חירות ממש, ויהיו ישראל מלכים. עד כאן לשונו.

ולכן למעשה, הרוצה לומר הלל ביום העצמאות בלא ברכה, רשאי לעשות כן, ומכל מקום טוב לדחות אמירת ההלל עד סיום כל התפילה, משום שעל פי הסוד, אין להפסיק בין תפילת שמונה עשרה לשאר התפילה באמירת ההלל. (מלבד בימים שבהם ההלל הוא מתקנת רבותינו בגמרא), ומכל מקום, במקום שרוצים לומר את הלל מיד אחר חזרת השליח ציבור, אין למחות בידם, מפני שדבר זה אין בו איסור אלא על פי הסוד, ואין בכך איסור מן הדין ממש, אבל אין לברך על ההלל בשום פנים ואופן.

גם לענין ברכת שהחיינו ביום העצמאות, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאין לברך ברכת שהחיינו על עצם יום העצמאות, ויש בכך עוון חמור של ברכה לבטלה, וכן פסקו כל נשיאי הרבנות הראשית לישראל שהוזכרו לעיל.

אין אומרים וידוי בתפילה ביום העצמאות. (והגאון מפוניבז', רבי שמואל כהנמן, כששאלוהו בשנותיה הראשונות של המדינה אם הוא אומר הלל ביום העצמאות, היה משיב בהלצה, שהוא נוהג כמנהגו של בן גוריון, מה בן גוריון אינו אומר וידוי, אף אני איני אומר וידוי, ומה בן גוריון אינו אומר הלל, אף אני כן).