הוא ישב מולי, גבר בתחילת שנות הארבעים. לבוש פשוט, העיניים שלו כבויות, והפנים – מספרות סיפור של כאב. הכתפיים שלו צנחו כאילו מישהו הניח עליו שק של אבנים. הידיים רעדו קלות, הנשימה הייתה קצרה, והעיניים שלו נראו כמו חלון לבית נטוש.
"מרדכי", הוא התחיל לדבר, "היא עזבה אותי. אשתי." הוא שתק רגע, בלע את הרוק, והמשיך בקול חנוק. "היא אמרה לי: 'מה אני עוד יכולה לעשות בשבילך? תמיד תמצא בי את מה שלא טוב. תמיד תחפש את החסר. אני עייפה'… ואז היא הלכה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הדלת, כך הוא סיפר לי, נסגרה בקליק רך. אבל בלב שלו – זה היה פיצוץ. השקט שעטף את הבית לא היה שקט של מנוחה. זה היה שקט של סוף. היא לא עזבה אותו ביום אחד – היא עזבה אותו לאט, במשך שנים, בכל פעם שבחר לראות את מה שאין.
הוא הביט בי ואמר: "אם הייתי יכול לחזור אחורה ליום שהיא עוד הייתה פה… הייתי אומר לה תודה. הייתי אומר לה שאני רואה את כל מה שהיא כן עושה. אבל עכשיו – זה כבר מאוחר מדי." בבוקר, הוא יושב לשתות קפה, והכיסא שמולו נשאר ריק. "פתאום אני מבין", הוא לחש, "שהרעש שלה – היה בעצם המוזיקה של הבית שלי." בערב, הוא חוזר לבית שהיה פעם מלא באור. הסלון עומד חשוך, עם צעצוע ישן של הילדים זרוק על הרצפה, כאילו הזמן עצר מלכת.
כשהוא דיבר, משהו בתוכי נזכר בסיפור ישן. סיפור ששמעתי לפני שנים, ושעד היום אני לא שוכח:
זה היה לפני הרבה שנים. שתי משפחות נסעו יחד לטיול בצפון – משפחת כהן ומשפחת לוי (שמות בדויים). בכל משפחה היו שני בנים בגילאי הישיבה. המסלול היה פשוט – שיט בקיאקים, טיול קצר, פיקניק. אבל ההבדל בין המשפחות – היה חד וברור כבר מהרגע הראשון.
משפחת כהן הייתה כזאת שתמיד רואה את מה שיש. האוטובוס מאחר? הם צחקו, שתו קפה, סיפרו חוויות. המדריך טעה בדרך? "מעולה, ראינו עוד נוף בדרך." הילדים ספגו את זה בבית – שגם אם יש תקלות, תמיד אפשר למצוא את הטוב שבמצב. בני משפחת כהן התיזו מים זה על זה וצחקו, והילדים הסתכלו על ההורים כאילו הם גיבורים.
משפחת לוי – ההפך הגמור. עוד לפני שעלו על הקיאקים, התלונות כבר זרמו: "למה אין צל? למה המים ככה? למה לא הביאו שתייה קרה יותר?" כל דבר קטן שהשתבש – קיבל פוקוס שלילי, כאילו החיים הם רק רשימת טעויות של אחרים. הילדים במשפחת לוי ישבו עם ידיים שלובות ועיניים כועסות, כאילו למדו עוד שיעור על איך העולם "אכזב" אותם.
ואז, באמצע השיט, קרה משהו. אחד הקיאקים נתקע בענף גדול במים, והמים התחילו להיכנס פנימה. משפחת כהן – צחקה. צילמו תמונות, התיזו מים אחד על השני. האבא אמר: "הנה, זה הסיפור שנזכור מהטיול הזה." משפחת לוי – צעקות, כעסים, האשמות. הילדים ישבו בצד עם פנים חמוצות, כאילו הטיול נגמר.
עברו שנים. שני הבנים הבכירים התחתנו.
הבחור ממשפחת כהן – קיבל אישה טובה, אבל לא "מושלמת". היו לה חסרונות, כמו לכל אדם. אבל הוא, שגדל לראות את מה שיש, בחר להתמקד במה שטוב. גם כשלא הכל היה חלק – הוא ידע לעצור, לנשום, ולהגיד לעצמו: "יש לי הרבה טוב, אני לא רוצה לאבד אותו בגלל דברים קטנים." הבית שלו היה מלא אור. האושר לא נכנס בדלת עם מתנות גדולות. הוא התגנב בשקט – בכוס תה שהיא הכינה לו, במילה טובה באמצע היום, בחיוך קטן בסוף ויכוח. הוא שם לב לזה – ולכן חי מאושר.
הבחור ממשפחת לוי – קיבל אשה מושלמת. יפה, חכמה, חרוצה. אבל זה לא הספיק. הוא היה רגיל לראות את מה שחסר. אם היא בישלה – העיר על הטעם. אם היא ניקתה – מצא כתם שלא ירד. גם כשהיה לו "הכי טוב" – הוא לא הצליח להיות מרוצה.
הוא לא שם לב, אבל כל משפט של חוסר שביעות רצון שיצא מפיו – היה בעצם הדהוד ישיר למשפטים ששמע בילדותו. הדפוס הזה, שלא נשבר, פשוט לבש חליפה חדשה. ואז, יום אחד, אשתו אמרה לו: "מה אני עוד יכולה לעשות בשבילך? תמיד תמצא בי את מה שלא טוב…" והיא הלכה.
נזכרתי בליבי שהוא מזכיר לי את הבן ההוא ממשפחת לוי. הוא גדל, כמו שהוא גדל, עם העיניים על מה שאין. וזה – נכנס לו לדם. הפך להרגל. וההרגל הזה – בסוף הורס כל מה שטוב.
זזה לא רק סיפור מהעבר – הוא המראה המדויקת של מה שקורה לו עכשיו. כמו אותו בן שגדל בבית שמתרכז במה שאין, גם הוא חי היום עם אותה עדשה על העולם, והמחיר – כואב באותה מידה.
והאמת? זה לא סיפור רק עליו. זה סיפור על כולנו.
החיים הם כמו השיט בקיאקים ההוא – תמיד יהיו זרמים, תמיד יהיו ענפים במים, תמיד יהיו רגעים שבהם משהו ישתבש. אבל ההבדל האמיתי – הוא לא בנסיבות. הוא בעיניים שלנו. החיים שלך היום – הם בדיוק כמו השיט ההוא בקיאקים. רק אתה מחליט אם לצחוק כשנכנסים קצת מים, או לשבת בפנים חמוצות עד שהמסע ייגמר.
כי מי שמחפש את הרע – ימצא אותו בכל מקום, גם בבית הכי טוב, גם עם האישה הכי טובה. ומי שמחפש את הטוב – ימצא אותו גם ביום גשום, גם בתקלה, גם כשהחיים רחוקים מלהיות מושלמים.
ואתה? כשמשהו משתבש לך ביום – מה אתה עושה קודם? מחפש למי להאשים או שואל את עצמך איך להפוך את זה להזדמנות? ואם מישהו היה מקליט את כל מה שאתה אומר בבית במשך שבוע, מה הילדים שלך היו לומדים – לראות את מה שיש, או את מה שאין?
אם מישהו היה שואל את אשתך היום – היא הייתה אומרת שאתה רואה את מה שיש, או את מה שאין?
הטוב והרע – שניהם תמיד שם. אבל אתה – אתה בוחר על מה להסתכל. והבחירה הזו, יום אחרי יום, שנה אחרי שנה – היא זו שבונה את החיים שלך. עוד עשר שנים, אתה יכול לשבת בבית מלא אור, מוקף באנשים שאוהבים אותך – או לשבת לבד בחושך ולחפש את מי להאשים. ההבדל ביניהם? מבט אחד קטן, שחוזר על עצמו כל יום.
החיים לא מבקשים ממך להיות מושלם – הם רק מבקשים ממך להפסיק לחפש את מה שחסר, ולהתחיל לאהוב את מה שיש. האושר שלך לא תלוי במה שיש לך – אלא באיך שאתה בוחר להסתכל על מה שיש.
ואני רואה, פעם אחר פעם, כמה שהדבר הכי בריא והכי חשוב כדי לגדל ילדים בריאים בנפשם ובנשמתם – הוא ללמד אותם תמיד להסתכל על הטוב, על מה שיש, ולא על מה שאין. אני ממש רואה את זה על כל כך הרבה אנשים שפגשתי. הבסיס של חיי האדם נבנה מהבית – מאיך שההורים הסתכלו על העולם, על אנשים, על הטוב או על הרע.
זה מתחיל דבר ראשון בנו. איך שאנחנו מסתכלים, איך שאנחנו חושבים על העולם. הילדים רואים, שומעים ומרגישים הכל.
"החיים לא ישתנו כשיהיה לך יותר – הם ישתנו כשאתה תבחר לראות את מה שכבר יש. והם כבר טובים כפי שהם, כי הקב"ה לא טועה".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
מי שבוחר לראות את הטוב – מגלה שהחיים, על כל מורכבותם, הם מתנה מהקב"ה. וגם כשהדרך מאתגרת – היא תמיד מובילה לטובה.
שבת שלום ומבורכת!
מאחל לכם אור, אהבה ואמונה – תמיד. ושנתמיד להסתכל על הטוב ועל האור שיש, כי באמת… גם החושך הוא אור.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות