סיני, 14 באוקטובר, 1973. השקט היחסי והמתוח מופר, והאדמה רועדת תחת עשרות הטנקים המצריים שעושים את דרכם בתוך הוואדי לכיוון מתחם "עכברוש". למרות ההפתעה הגדולה, מתארגנים הכוחות הישראלים באזור לבלום את חטיבה 3 המצרית בקרב, שגם 50 שנה מאוחר יותר ייזכר כאחד מקרבות השריון ההירואיים ביותר במלחמת יום הכיפורים - קרב ואדי מבעוק.
"היינו אחרי שמונה ימי לחימה כמעט רצופים", מספר תא"ל (בדימוס) דוד שובל, מג"ד 46 דאז. אותו היום נועד להתארגנות, טיפול בטנקים, ולראשונה מפרוץ המלחמה - גם מקלחת.
כבר באותו בוקר, אפשר היה להבחין בענני אבק שחצו את התעלה, אבל היתכנות אמיתית ללחימה טרם הורגשה בגדודו.
"סע דרומה"
"פתאום קיבלתי קריאה או פקודה בקשר, זה היה קצת בהול", ירון רם, מפקד פלוגה ג' דאז, נזכר ברגע בו הקפיצו אותו, "אמרו לנו לעלות על הטנקים ולנסוע דרומה". הפלוגה עוד לא התחילה בפריקות ובטיפולים של הטנקים, ולכן הוא היה הראשון להישלח דרומה. לאן? גם ירון לא ידע אז.
"חוץ מ'סע דרומה', לא הסבירו לי מה אני צריך לחפש. כששאלתי, ענו שאדע כשאראה את 'זה'". ואכן, מהר מאוד הוא הבחין ב'זה' - שיירה של עשרות טנקים מצריים דוהרים בתוך ואדי מבעוק - שאינו רחוק ממעבר המיתלה, ועד לאותו יום היסטורי לא נערכו בו קרבות שריון כלל.
עירא עפרון, מפקד פלוגה ב' דאז, מספר בחיוך על הרגע בו הוקפץ, זמן קצר אחרי ירון: "הייתי במקלחת, אז לא שמעתי כלום. השארנו תורן על הטנק שרץ לקרוא לנו, התלבשתי מהר ועליתי לטנק יחף כי לא יכלנו להפסיד זמן, ונסענו לאן ששלחו אותנו".
באותה העת, ירון ודוד המג"ד, ממשיכים להתקדם לעבר השיירה, ולפתע מבחינים בגבעה קטנה מהצד השני של הוואדי: "אני רואה את הגבעונת ומחליט החלטה שהיא די מטומטמת, ואני שולח מחלקה אחת מול הקנים של השדרה הזאת".
עם הפלוגה של ירון בחלק הקדמי של השיירה משני צדדיה, והפלוגה של עירא באגף השיירה, הטנקים תופסים עמדות בחלק הכי נמוך מעל הוואדי, ומתחילים לירות.
"כל הקרב התנהל במשך 20-15 דקות, במהלכן השמדנו קרוב ל-40 טנקים", מתאר דוד, "זה היה מחזה פשוט סוריאליסטי". אחרי שהטנקים סיימו לירות, הגיע חיל האוויר לתרום גם הוא לבלימת השיירה, באמצעות 83 גיחות.בכל אותו הזמן, צד נוסף היה נוכח והשקיף על כל המאורע, מתחילתו ועד סופו: גדוד חרמ"ש (חי"ר משוריין) 98, שהתחפר בחולות של מתחם "עכברוש" - שהיה ממוקם ישירות בדרכם של הטנקים המצריים.
"מופיע אצלנו קצין סיור של החטיבה או האוגדה, ושואל 'מי המפקד?', אז עניתי שאני", מספר איתי מרגלית, מ"פ בגדוד 89 דאז, "הוא מורה לי 'תעלו על הכלים שלכם ותברחו מפה!' לא הבנתי, מה זאת אומרת לברוח? אנחנו במלחמה! אז הוא הפציר בי שוב: "תברחו, אתם לא יודעים מה מגיע"".
ובאמת, מול איתי והפלוגה שלו נגלה מחזה אימים, עשרות טנקים מצריים שועטים לכיוונם: "ואנחנו היינו פלוגת חרמ"ש - אפילו טנק אחד לא היה לנו. אין איך להתגונן ולהילחם חזרה".
איתי ממשיך לצפות בזמן שהטנקים תופסים עמדות, ונדהם לראות את אחת המחלקות של ירון חוצה בזריזות לעבר הגבעה ממול: "חשבתי לעצמי "משוגע, מטורף, מה הוא עושה? שיעמוד!"
"באיזשהו שלב האבק התפזר, וראיתי שכולם בחיים", משחזר איתי את תחושת האנחה, "והחלטתי ללכת להגיד תודה למציל שלי". הוא נסע לעברם, אבל כשהתחיל לטפס על הטנק - הפלוגה של ירון פשוט נסעה משם, בלי לשים לב לאיתי, שנותר המום ומכוסה באבק, כשכל מה שהוא יודע על האיש שהציל אותו זה שהוא מ"פ, ושהייתה לו תחבושת על הראש.
כעבור שנה וחצי, הגורל הפגיש ביניהם בשנית. "הייתי באימון ב-75׳, ופגשתי שם את אריק זטורסקי - אחד המ"מים שהשתתפו בקרב ואדי מבעוק", מפרט איתי, "דיברנו קצת, ואז שאלתי אותו: "תגיד, היה שם איזה מ"פ מטומטם אחד עם תחבושת על הראש?""
"פתאום אני רואה את אריק מגיע ולידו - איתי", מספר ירון, ואיתי ממשיך, "אני אומר לו "תגיד לי, אתה המ"פ המטומטם שנכנס עם הטנק לתוך המצרים? מה איתך?""
"כשהוא הגיע אליי ושאל אותי אם אני המטומטם שעשה ככה וככה וככה, הייתי המום", מעיד ירון. "ומאז", מסכם איתי, "יש בינינו ידידות שנקנית רק במצבים כאלה. אני חייב לו את חיי".