13:30 בצהריים, מוצב 'נחל עוז', סמל ההפקרה של בוקר שמחת תורה, סמל הקונספציה, המקום ממנו התריעו התצפיתניות שוב ושוב על היערכות מחבלי חמאס הארורים - אך איש לא הקשיב להן. להיפך.
כאן, במקום הזה, אנחנו נפגשים עם צוות הלוחמים שיוביל אותנו לשכונת שג'אעייה, קן הטרור שבמזרח רצועת עזה, שהפכה בשנתיים האחרונות לשדה קרב שכן היה מדובר באחד המעוזים המרכזיים של ארגון הטרור חמאס.
במהלך הביקור בשג'אעייה נפגוש קצינים בכירים שהכירו את עזה מקרוב. חודשים ארוכים של לחימה הם ניהלו ברצועה, וכעת הם מפקדים על השליטה של צה"ל ב-53% משטח הרצועה.
הכניסה הזו שונה מכל הכניסות הקודמות שלי לרצועת עזה. הכניסות הקודמות היו לשדות קרב. קולות הירי ותקיפות מטוסי הקרב ליוו אותנו לאורך כל השהות ברצועה. הפעם, הכניסה הזו מתבצעת תחת הפסקת האש. מטוסי הקרב לא חגים מעלינו וקולות הירי פסקו. אך עדיין, לא מדובר בביקור בשטח ידידותי. בכל רגע יכולה לצוץ חוליית מחבלים ולפתוח באש. רק יממה קודם הביקור שלנו זה קרה במרחק של קילומטרים בודדים מאיתנו, כך שהדריכות המבצעית משמעותית ונשמרת כל העת.
סיבה נוספת שהכניסה הזו שונה מקודמותיה היא העובדה שבכל הכניסות הקודמות עסקנו שוב ושוב בסוגיית החטופים והסכנה לחטופים החיים כשהלחימה מתעצמת. מאז, ב"ה, כל החטופים החיים שוחררו מהשבי. וכעת נותר ברצועה חלל חטוף אחרון, לוחם היס"מ הגיבור רן גואילי הי"ד, בתפילה שגם גופתו תוחזר במהרה.
בכניסה למוצב, במקרה מוחלט, אנחנו פוגשים לוחם חרדי (מצנחנים) רגע לפני שהוא חוזר לרצועה. שיחה קצרה איתו ואנחנו למדים עד כמה מדובר בתופעה נדירה. לוחם עם פאות מסולסלות, גדל במאה שערים, התגייס לפני מספר שנים ובמהלך הלחימה הוא שירת כבר למעלה מ-700 ימים.
השיחה עם הלוחם נערכת באווירה טובה ומחויכת. בחלקים ממנה הוא מדבר עם אשר רוט שלנו ביידיש ואני מבקש תרגום. הוא מספר על הקרבות שניהל, על הכדורים ששרקו לצידו, וכואב על החברים שנפלו - ואז הוא מחזיר אותנו לאווירה מחויכת: "בחרדים הם לא פוגעים". וכן, הוא גדל במאה שערים, כעת הוא גר בעמנואל, ו'קנאי' שלא משתתף בבחירות. קראתם נכון. אז למה הוא התגייס, אתם בטח שואלים. שאלתי אותו והוא משיב בבדיחות: "לצורך פרנסה".
כאמור, כמעט ואין לחימה ברצועה, מלבד תקריות בודדות עם מחבלי חמאס שמפרים את הפסקת האש. אך לצד זאת בצה"ל נערכים כל הזמן לאפשרות של חידוש הלחימה. שלב ב' של העסקה מחייב את פירוק חמאס מנשקו. בדרג המדיני מדגישים שוב ושוב שאם חמאס לא יתפרק בהבנה - צה"ל יעשה זאת ובעוצמה.
את זהותו של הקצין הבכיר איתו שוחחנו אנחנו לא יכולים לפרסם. מה שכן אפשר לכתוב שמדובר בקצין קרבי מאוד, כזה שפיקד על היחידות הקרביות ביותר בצה"ל, גיבור ישראל שנפצע וחזר לשדה הקרב.
אנחנו עולים על הציוד ויוצאים לדרך עם הרכבים הצבאיים. נסיעה של מספר דקות ונגיע למוצב הקדמי שבתוך הרצועה. לאורך כל הנסיעה אנחנו נחשפים לחורבותיה של עזה.
בשג'אעייה אנחנו פוגשים את חטיבת כרמלי (2), חטיבה הפועלת בימים אלו בצפון רצועת עזה, במרחב 'הקו הצהוב', במסגרת הסבב השישי שלה במהלך המלחמה, בה נלחמה החטיבה גם בגבול הצפון בלבנון ובסוריה.
במהלך ההפעלה כוחות החטיבה הפועלים במרחב 'הקו הצהוב' השמידו עשרות תשתיות טרור וחיסלו מספר מחבלים אשר היוו איום מידיי על הכוחות.
כשאנחנו בשטח, בין החורבות, אחד הקצינים מרגיש צורך להסביר: "אתם רואים פה את כל הבתים ההרוסים? בכל בית פה פגשנו את הטרור, פירי מנהרות ומחבלים. על הרחוב שאנחנו עומדים כעת - עמדו מחבלי חמאס וחגגו עם התושבים בבוקר שמחת תורה, לכאן הביאו את החטופים, מכאן יצאו ה"אזרחים" שחדרו לבארי ועשו מה שעשו, זה הרחוב שמסמל את הטרור, קן צרעות של מחבלים, והיום הנה אנחנו פה".
בין ההריסות, כשהלוחמים מאבטחים אותנו בדריכות שיא, קצין נוסף מסביר: "800 מטר מאיתנו נמצא 'הקו הצהוב', מה שאומר שפחות מקילומטר מפה מסתובבים מחבלי חמאס, אנחנו רואים אותם עם הנשקים, אבל במסגרת הפסקת האש לא יכולים לפעול כל עוד שאין איום על הכוחות".
הקצין משתף אותנו: "לפני מספר ימים מחבלי חמאס הגיעו לפה לחפש גופת חלל חטוף, הם הגיעו עם כל ה'מדים' של חמאס, הסרט על הראש והכל, היו עם אנשי הצלב האדום, אנחנו היינו בדריכות שיא שבכל רגע זה יכול להתפתח לקרב וזה בנוסף לעובדה שאנחנו יודעים שהם מנצלים את החיפושים כדי לאסוף עלינו מידע, האויב לא נח".
כשנכנסו למוצב, אנחנו פוגשים את הקצין הבכיר שילווה אותנו בשעה הקרובה. הוא חובש כיפה גדולה לראשו. כאמור, הוא קצין בכיר ומוכר כמעט בכל בית ישראלי. הוא פותח את השיחה כשהוא מבקש לדבר על הלוחמים שלו, כולם אנשי מילואים שעזבו את הבית מאות ימים ונלחמים מול האויב האכזר ברצועת עזה. חשוב לו שהציבור יידע מי הם אנשי המילואים שנלחמים תחתיו בחטיבה 2, הורים לילדים שעזבו הכל ברגע, חלקם איבדו את העבודה, ויצאו לשדה הקרב. וכן, הם עדיין פה, בעזה.
הקצין עצמו שוהה כאן, במוצב שבתוך עזה, כבר שישה שבתות ברצף. בניגוד ללוחמים שלו, הוא בשירות סדיר. הקצין הבכיר מתקשה להסתיר את הגאווה שלו בלוחמים. קצינים ולוחמים נוספים מצטרפים לשיחה ומספרים מה השאירו מאחור למשך מאות ימים וכמה הם מרגישים בשליחות.
"אגיד לך משהו", אמרתי לקצין הבכיר, "מרגש לראות פה את הלוחמים, רובם ככולם אנשי מילואים, מדהים לשמוע אותם. אני לא יודע מה אתה רוצה שייצא מהביקור שלי פה, אני כבר יודע מה המסר שלי, והוא לפוליטיקאים החרדים, לפני שאתם מתבטאים בנושא גיוס ואנשי מילואים - בואו לפגוש את לוחמי המילואים, תשמעו אותם, גם אני מאמין בערך לימוד התורה, ייתכן ואנחנו חלוקים כי אני מאמין שמי שלומד - לומד, אבל השיח חייב להיות שונה, וכדי לשנות שיח חובה שהם יבקרו פה".
הקצין חייך במבוכה, הסכים אבל ביקש לחזור ולדבר רק על הנושאים המבצעיים.
אנחנו עולים לתצפית ממנה ניתן לראות חלקים גדולים מרצועת עזה, כולל האזורים שבהם הוחזקו החטופים שלנו. הקצין מציג לנו את 'הקו הצהוב'. "זה השקט הכי מסוכן", אני מסנן לעברו והוא ממהר להבהיר: "שקט? אנחנו יוצאים כל הזמן להתקפה, משמידים תשתיות אויב, אין פה שקט".
הקצין מציג לנו תמונות של פעיל חמאס שנעצר בימים האחרונים, אמצעי לחימה שנתפסו ועוד, כדי להסביר עד כמה מדובר מבחינתו בשטח מלחמה, ממש לא 'שקט'.
השיחה נעצרת בשל פיצוץ עז שנשמע והקצינים מסבירים שהחטיבה יוצאת להתקפה למשך מספר שעות, במהלכה ישמידו תשתיות אויב ואיומים שיכולים לסכן את הלוחמים.
"יש לי חופש פעולה, חופש בהפעלת אש, כל לוחם שמזהה איום וסכנה רשאי לפעול", מדגיש הקצין מהחטיבה שזה הסבב השישי שלה במלחמה האחרונה, חטיבה שנלחמה בכל הגזרות, מצפון ומדרום, ומנוסה בניהול לחימה בשדות הקרב.
ועדיין, הקצין מדגיש: "זו לחימה מאתגרת מאוד, לחימה בתוך הריסת ענק, משהו שלומדים תוך כדי תנועה". קצין אחר מוסיף: "ישי, תסתכל על ההריסות, הכל נראה שקט אבל גם אנחנו לא יודעים איפה מתחבא לנו פה איזה פיר שאנחנו לא מכירים, מתנהלים מתוך ידיעה שבכל רגע יכולה לצוץ חוליית מחבלים שתנסה לפגוע בנו".
הקצין הבכיר מוסיף: "אנחנו פה כדי לחסל כל איום שיצוץ, כל מחבל צריך לפגוש את הלוחמים עוד לפני שמנסה להתקרב למוצב, חיסול מיידי".
בתצפית, הקצין הבכיר מפנה את המבט לעבר שטח מדינת ישראל, מולנו אנחנו רואים את נחל עוז וכפר עזהֿ, והוא ומשתף בהתרגשות: "אני מסתכל על הילדים בקיבוצים, על הטרקטורים בשדות, יודע שאני פה למענם, אני הקו הקדמי שלהם, אם האויב ינסה לפגוע הוא יפגוש אותנו, לא את האזרחים". עוד לקח שנלמד מהמחדל הבלתי נתפס בבוקר שמחת תורה.
כשאנחנו יורדים מהמוצב לשטח, לראות את ההריסות מקרוב, הקצין הבכיר משתף אותנו: "ממש פה", הוא מצביע, "כמה מאות מטרים מאיתנו, נפל סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדול 13 בגולני, פעלנו ביחד בקרבות של שמחת תורה, נפגשנו גם בשדה הקרב בעזה, לצערנו פה הוא נפל".
רגע לפני שאנחנו נפרדים אני פונה לקצין בחיוך: "אולי בכל זאת תתראיין?", הוא משיב בחיבוק: "אני פה לנהל קרבות, להילחם, פחות תקשורת, גם השיחה הזו שלנו לא קלה לי".
אני מבין, לוחץ יד בהערכה גדולה, והוא מבקש ממני: "תספר איזה גיבורים הלוחמים הללו. ותזכור, גם אם אנחנו חלוקים, ואנחנו חלוקים, אחים אנחנו".
אז הנה, זהו סיפורם של הגיבורים שלנו. שרק יחזרו לשלום לביתם.
0 תגובות