הלא זה עתה קראנו בהפטרה של שבת קודש שעברה: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח" (ישעיהו ס, א). וכן: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי" (תהילים כז, א) – "אוֹרִי" זה ראש השנה (ויקרא רבה כא, ד). ויש כאן קריאה של הנביא, חידוש הוא: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ". האור הזה – הרי אילו היינו כמו לבנה שהחמה מאירה עליה, זה דבר שקורה מאליו, לא היינו צריכים שום התעוררות מצידנו; אך הנביא אומר: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".
כשמגיע אורו של הקדוש ברוך הוא, שמקיים בנו "הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ", בא להאיר את ההארה השנתית של השנה הבאה עלינו לטובה, תשפ"ז. בא להאיר את הכלל כולו בסקירה אחת, ולכל אחד ואחד "כבני מרון" – את ערכו, חשיבותו ומקומו בתוך הסדר של מלכות ה' בעולם. מה המקום של כל אחד מאיתנו?
האור הזה של משפטו, כביכול, לא תמיד זוכים לו במשך כל השנה. ההנהגה במשך השנה יכולה להיות עם האדם לפי המקום הקטן שהוא נמצא בו – "ה' צִלְּךָ", כדרך שאתה מראה לו הוא מראה לך. הצל הזה – כשהקדוש ברוך הוא בא לקחת כביכול את ההנהגה, אז "מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אֹהֵב", "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ", לסדר את כל ברואיו, כל יצירי עולמים, "איש על מחנהו ואיש על דגלו", כחיילות של בית דוד (ראש השנה יח ע"א). איפה כל אחד עומד? איפה כל אחד נמצא? יש כאן הארה לכל המציאות שלנו, לכל המהות שלנו, שממנה אנחנו מקבלים את הקיום, את החיים ואת המשמעות שלנו. ויש לנו תביעה: "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ".
מה הפירוש "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ"? אומרים להם: לא מספיק שתיפתחו, אתם צריכים גם להתגבה!
את זה אני אומר כפתיחה לכך שאנחנו צריכים להתבונן על ההתקרבות והעבודה המוטלת עלינו בראש השנה: מה אנחנו צריכים לעשות ב"קוּמִי אוֹרִי" הזה? כיצד עלינו להכין את עצמנו, בפרט שההכנה הזאת דורשת התנשאות ועלייה מהשטף הרגיל של החיים שלנו?
אנחנו רואים שאומרים בפסוקי מלכויות: "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד" (תהילים כד, ז). השערים צריכים להינשא – "וְהִנָּשְׂאוּ". לכאורה שערים צריכים להיפתח, כמו שכתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיהו כו, ב). צריכים לפתוח את השערים, מה הפירוש "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ"? אומרים להם: לא מספיק שתיפתחו, אתם צריכים גם להתגבה! השערים צריכים – כדי שיבוא מלך הכבוד – שערי העולם צריכים להתגבה קצת ולהכין ולהכיל את יום בואו, להכיל את ההתקרבות השורשית הזאת שממנה מקור חיים ותוצאות חיים לכל המציאות שלנו.
"זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ, זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן", ומתוכו הקדוש ברוך הוא פוקד את כל יצירי כפיו – כיצד הם עומדים לתכלית שלשמה העמיד את הבריאה: התכלית הכוללת, וכיצד כל אחד ואחד שייך לתכלית הזאת – התכלית הפרטית של כל אחד ואחד בתוך התכלית הכוללת הזאת. זהו אור גדול על החיים שלנו, ואנחנו צריכים להכיל אותו נכון.
"זִכְרוֹן תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". מזה למדו כל המקובלים, שכנראה גם בשנה שלא תוקעים בשבת, כל ההנהגה היא כמו הנהגה של שופר
אומרים חז"ל – וכאן נוצרה במשך הדורות מעין סתירה בעבודת היום של ראש השנה, שצריכים לדעת מה השילוב הנכון בין שני הצדדים של היום:
הדבר המוסכם על כולי עלמא והוא הפשוט – "אמרו לפניי" - שופרות. השופרות של הקדוש ברוך הוא: "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ", שאנחנו מצפים למה שיבוא מצידו. אז כולנו שווים, שהוא יביא את הגילוי שלו ואת ההנהגה שלו, את תוקף שופרו. מה ההכנות שאנחנו עושים לדבר הזה? "אמרו לפניי מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפניי לטובה, ובמה? בשופר" (ראש השנה לד ע"ב). הברכות האלה הן מהותיות למציאות שנקראת שופר.
וגם בשנה שחל ראש השנה בשבת, דורש הירושלמי (וראש השנה כט ע"ב): "'זִכְרוֹן תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם' – הנהיגו חז"ל כך מקדמת דנא". כמו שאנחנו יודעים, שגם בראש השנה שחל בשבת אומרים מלכויות, זכרונות ושופרות, אף שהן ברכות שלא קשורות לעיצומו של יום טוב של ראש השנה אלא שייכות לתקיעות, כמו שכתוב במשנה: "שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות" (ראש השנה כו ע"ב) – כלומר, ביום הכיפורים של יובל, אפילו שזה יום כיפור, אומרים מלכויות, זכרונות ושופרות, כי הברכות האלה שייכות לתקיעת השופר כסדרן, הן ברכות שמברכים כאן כדי לפרש את השופר.
כך נאמר בדרשה: "'אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן' – שיודעים סדר מלכויות, זכרונות ושופרות", שיודעים לפרש ולנגן את השופר נכון: שופר של מלכות, שופר של זיכרון, שופר של התקשרות.
רבי עקיבא אומר במשנה לרבי יוחנן בן נורי: "אם אינו תוקע למלכויות, למה הוא מזכיר?" (ראש השנה לב ע"א). כלומר, לא אומרים מלכויות מצד עיצומו של יום בלבד, אלא מזכירים פסוקי מלכויות כי הם מפרשים את התקיעה. וגם בשבת – "זִכְרוֹן תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". מזה למדו כל המקובלים, שכנראה גם בשנה שלא תוקעים בשבת, כל ההנהגה היא כמו הנהגה של שופר, ויש לנו את הברכות של מלכויות, זכרונות ושופרות; כמו שדורשת הגמרא: "נאמר 'זִכְרוֹן תְּרוּעָה' ונאמר 'יוֹם תְּרוּעָה' – כאן בשבת, כאן בחול" (ראש השנה כט ע"ב). כשחל בשבת, חל עלינו זיכרון תרועה גם בלי התקיעה.
הרצון שלנו במלכות – "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" – זו הגדרה מהותית במלכות. וכמה ששמחים במלכות הזאת, אומר הגאון, זוהי צורת ההמלכה של ראש השנה
הדברים האלה הם היסודיים שמפרשים את העבודה שלנו להתקרב בראש השנה: "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא, ד) – איך אנחנו מתקרבים לה' בשופר. וגם בשבת אנחנו עושים את אותה התקרבות. וכמו שמבואר ברמח"ל, השבת תומכת את ההתקרבות הזאת אפילו יותר מאשר כשיש שופר. בשבת של ראש השנה, אילו היינו חייבים תקיעה מדאורייתא ללא גזירת חז"ל, השבת לא הייתה דוחה את השופר; אבל היום, שאנו נמנעים מחמת השבת מלתקוע בשופר, השבת עצמה מביאה אותנו אל המציאות הזאת של גילוי מלכויות, זכרונות ושופרות. (אולי עוד נספיק להסביר מעט כיצד המציאות של שבת שייכת לזה).
אבל אנחנו רוצים כעת להבין את עצם העבודה הזאת, ופה מצאנו שני קווים שנראים כלא נפגשים בהנהגה שלנו בראש השנה:
מצד אחד: מה שמובא בספר 'כתר ראש' (מנהגי הגר"א, מאת תלמידו ר' חיים מוולוז'ין): רבנו הגר"א היה שמח מאוד בתקיעות, והיה אומר: כמו בני המדינה שממליכים את המלך, כדכתיב כשחידשו את המלוכה של שאול בגלגל – "וַיִּשְׂמְחוּ שָׁם כָּל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מְאֹד" (שמואל א יא, טו), כך אנחנו שמחים: "בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם" (תהילים קמט, ב), שמחים בהמלכתו של הקדוש ברוך הוא.
זו איננה הנהגה צדדית, השמחה של האנשים בהמלכה, אלא זהו דבר השייך לעיקרה של ההמלכה. כמו שמסביר הגר"א במקום אחר: "מושל" הוא מי שמושל בכוח על הבריות בעל כורחם. אנשים שבאים בראש השנה ומרגישים רק את החרדה של "אשר בידו נפש כל חי והמתים", אבל אינם מזדהים עם המגמה של הקדוש ברוך הוא ועם קנה המידה שעל פיו הוא שופט אותנו ומנהיג אותנו, וחס ושלום אינם שמחים בהנהגה הזאת – אזי הקדוש ברוך הוא בשבילם הוא "מושל", הוא לא "מלך".
"מלך" פירושו שהוא מבטא את רצון העם, שלבו כלבב העם, שהוא "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" וילחם את מלחמותינו; שהעם בוחר שינהיג אותו. לא רק הא-לוה שהוא השליט העליון עליך, אלא שהוא המלך שלנו, שמביא אותנו אל מחוז חפצנו, אל המבוקש האמיתי שאנחנו מבקשים בחיים – שיביא את הבריאה כולה לתיקון שלה, של "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהילים עג, כח), לקרב את כל הבריאה לסדר השלמות, שיידבקו כולם במעלת אלוקותו.
אם כן, הרצון שלנו במלכות – "מלכותו ברצון קיבלו עליהם" – זו הגדרה מהותית במלכות. וכמה ששמחים במלכות הזאת, אומר הגאון, זוהי צורת ההמלכה של ראש השנה. דברי הגאון ברורים ומבוססים מאוד, ואפשר להביא שני עדים נאמנים לדברי הגר"א שזוהי ההנהגה של ראש השנה.
באיגרת רבי ישראל סלנטר ניכרת מתוך הדברים ההבנה הנפשית העמוקה שלו; מפורסם היה רבי ישראל בהבנת כוחות הנפש
מצד שני: אנשים מצטטים את האיגרת של רבי ישראל מסלנט (בספר 'אור ישראל', איגרת יד). ומקור קדום יותר לכך הוא מה שנזכר בקדמונים בשם האר"י ז"ל: שבזמן התקיעות זהו זמן לבכות, זמן לילל, ללוות את הגניחות והיללות ("גנוחי גנח, ילולי יליל") בבכייה שלנו.
וזה הזמן – אומר רבי ישראל מסלנט – שכיוון שהאדם נזכר כעת על ידי השופר לפני ה', והגמרא אומרת שהזיכרון הוא לפני ולפנים, זיכרון שורשי ואישי ביותר, כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים. זה שכל יחיד נסקר "כבני מרון" ונזכר לפני ה' – זה כאילו הוא נכנס בזיכרון כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים. זו אינה עבודה על גבי המזבח החיצון ואף לא בהיכל, ששם אין מקום לחשש "אין קטגור נעשה סנגור", אלא יש כאן הזכרות על כל המהות שלך, על כל המציאות שלך: מה תוכנן עליך מלכתחילה, הנשמה והגוף שלך למה נועדו – זיכרון שורשי מנקודת המוצא הכי מקיפה של מציאות האדם לפני ה'.
הזיכרון הזה – אומר רבי ישראל – כל אחד תסמר שערת ראשו ויישבר לבבו, בהיותו יודע שעל ידי השופר הוא נזכר לפני ה', הוא וכל בני ביתו וקרוביו. ובאיגרת רבי ישראל סלנטר ניכרת מתוך הדברים ההבנה הנפשית העמוקה שלו; מפורסם היה רבי ישראל בהבנת כוחות הנפש, וזו עצה מעשית נכונה מאוד:
כשאנשים עומדים על נקודת הרטט והפחד על עצמם בלבד, פעמים רבות הדבר אוטם את האדם. הטבע האנושי דוחה איום קיומי ישיר על החיים שלו, וזה מרחיק אותו ומסבך אותו, והוא לא מפתח רגשות בריאים ונכונים מול האיום הקיומי. לכן רבי ישראל סלנטר מפנה אותו שיחשוב על אשתו, על הילדים, על האהובים שלו. זהו דבר שפותח את רגש האחריות של האדם, את האכפתיות שלו. זה פותח את לבו כשהוא חושב על האחרים חוץ מעצמו, שהוא דואג להם ואוהב אותם, ולא נסגר בתוך האיום הקיומי האישי שמפריש חרדות שאינן מיטיבות עם האדם.
זו צורה כיצד לפתוח את לבו אל הדין: הוא מזכיר את אנשי ביתו וכל הטפלים התלויים בו שיחשוב עליהם, ועל עצמו אינו מתמקד בנפרד, אלא מתוכם הוא חושב גם על עצמו. פתיחת האכפתיות הזאת – זו הצורה שבה הוא שומע את קול השופר, זה הזיכרון שמתוכו הוא בא.
מגלים לנו כאן הגר"א ורבי ישראל משהו פנימי, שלא מתחבר להרבה בני אדם
כמובן, אין כוונת רבי ישראל שישבור את לבו רק כדי שיפחד על גורלו ותִרְחַפְנָה עצמותיו – אין "מצוות שברון לב" כשלעצמה. הכוונה היא שמתוך כך הוא תולה את עיניו בתחנונים וברחמים לקדוש ברוך הוא, כמו שהוא מביא באיגרת אחרת: "כל שנה שרשה בתחילתה – מתעשרת בסופה" (ראש השנה טז ע"ב). אין מקור לכך שעצם שברון הנפש הוא זכות לאדם ביום הדין (יש אף מקורות הפוכים לזה), אלא הנושא הוא שעל ידי הבנת הגורליות הזאת – כיצד הוא צריך להיזכר כאן לפני הקב"ה לחיים ולקיום, הוא וכל אהוביו – הוא תולה עיניים באמת בתפילה, ומרגיש שכולו תלוי בקדוש ברוך הוא, כולו מצפה ומבקש את הארת הרחמים שלו.
אם כן, יש כאן שתי הנהגות שנראות מנותקות זו מזו, ושתיהן בנויות על יסודות אמת:
- הגאון מעמיד את היסוד של שופר של מלכויות: כיצד ממליכים מלך? על ידי "בני ציון יגילו במלכם" – המלכת מלך היא פעולה של שמחה.
- ורבי ישראל בונה על החלק האחר בשופר: לא תקיעות של מלכויות, אלא תקיעות של זכרונות – שופר לזיכרון הוא בא.
אני הייתי מציע כביכול בפני רבותינו הגדולים, הגר"א ורבי ישראל והאר"י ז"ל, פשרה: במלכויות ירחיב את לבו בשמחה לקבל מלכותו של הקדוש ברוך הוא בכל עוז ושמחה; ובזכרונות – אז תסמר שערת ראשו ויתבונן איך ניזכר לפני הקדוש ברוך הוא לטובה.
אבל נראה לי שאז יאמרו לי רבותינו: אין דעת שלישית מכרעת מעצמה! לא הגאון חילק בין שופר של מלכויות לזכרונות, ולא רבי ישראל חילק בין שופר של מלכויות לזכרונות. אם כן, כיצד באמת משתלבות כאן שתי ההבחנות הללו?
מגלים לנו כאן הגר"א ורבי ישראל משהו פנימי, שלא מתחבר להרבה בני אדם:
עיצומו של יום ראש השנה הוא יום המלכת הקדוש ברוך הוא, כפי שרואים בכל אריכות התפילות. בברכת קדושת השם, "המלך הקדוש", מתעטרים בבקשות אדירות על גילוי מלכותו של הקדוש ברוך הוא בשלבים של הכרה לכל הבריאה:
- תחילה חינוך והכרה: "וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ".
- לאחר מכן, כיצד זה מופיע על כלל ישראל: "וּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד ה' לְעַמֶּךָ".
- ולאחר מכן: "וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ".
כל השכבות של המין האנושי מגיבות להתגלות של הקדוש ברוך הוא, כל אחת לפי מדרגתה: האומות – תגובתן בפחד; מעלת ישראל – "כבוד לעמך"; ובצדיקים ובחסידים – שמחה ועליזה.
תמיד כתוב: "אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה" (תהילים צז, יא). הישרים מעלתם שיש להם שמחה; הצדיקים יש להם עמל ועבודה, ויש להם אור מתוך עמלם, אך השמחה מיוחסת לישרים. וכאן אנו אומרים: "צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלֹזוּ" – זו העלייה של הגילוי.
וכך גם כל ברכת מלכויות – בקשות אדירות לגילוי מלכותו בכל הבריאה; ובזכרונות – רוצים שיעלה זכרוננו לפניו לטובה. כיצד מתייחסים שני החלקים האלה נכון זה לזה?
הנה מצאנו בסברות בתהילים, כדרכו של רבנו הגר"א: הגר"א כדרכו לא הנהיג שום דבר אלא על פי הדברים המפורשים בסברות ובכתובים. ידוע שההנהגה של ראש השנה עם השופר היא הנהגה של עוז ותוקף ושמחה בקדוש ברוך הוא. כך כתוב במזמור פט: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה ה' בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם וּבְצִדְקָתְךָ יָרוּמוּ".
אם אנשים ינהגו בראש השנה מנהג של שמחה, רבים מרגישים: "פרח ראש השנה! איפה יום הדין שלי אם אני שמח?"
אמרתי בדרך מליצה: מהו "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם"? יש שרצו לעשות פשרה על פי המסופר בספר עזרא ונחמיה: כששמעו את דברי התורה בהתחלה הם בכו, והלויים היו מַחְשִׁים אותם; אבל סוף סוף הם בכו, ואחר כך עודדו אותם ואמרו להם: "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם... אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים" (נחמיה ח, י). הרמ"א כותב שיש בוכים בתפילה עד חצות היום. היו שחשבו: חצי היום הראשון בוכים, וחצי היום השני – "חדוות ה' היא מעוזכם". כנגד זה בא הפסוק, כפי שהגאון מדגיש: "בְּשִׁמְךָ יְגִילוּן כָּל הַיּוֹם"! זה לא מתחלק לחצי יום; אחרי השופר – שמחה וגילה כל היום כולו! ומי זה "כל היום"? זהו יומו של ראש השנה, שהתרועה המדוברת בו היא תרועת ראש השנה.
כך גם נאמר במזמור שיר של יום ראש השנה: "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ הָרִיעוּ לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל. תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֶּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא, ב-ד). השופר מתלווה עם "כִּנּוֹר נָעִים עִם נָבֶל", עם "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ"!
אם אנשים ינהגו בראש השנה מנהג של שמחה, רבים מרגישים: "פרח ראש השנה! איפה יום הדין שלי אם אני שמח?". הרב זכרונו לברכה דייק: מה שכתוב בפסוק "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם", אין הכוונה רק שמצד קדושת היום אסור לבכות, אלא "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" – יש כאן צורך במעוז ביום הדין! הלשון הזאת חוזרת בראש השנה: "הַרְנִינוּ לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ", "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ" (תהילים פט, יח).
וכפי שנאמר במזמור שממנו למדו חז"ל את כל ענייני ראש השנה (תהילים לג): "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם. אֵין הַמֶּלֶךְ נוֹשָׁע בְּרָב חָיִל גִּבּוֹר לֹא יִנָּצֵל בְּרָב כֹּחַ... הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ, לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם" – זו גזירת חיים ומוות; "וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב" – זו דרגת ההשפעה והפרנסה; ואז: "נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַה' עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא, כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ". הזכות שלנו ביום הדין היא שאנחנו שמחים בקדוש ברוך הוא!
פירוש הדבר: אנחנו עומדים כאן מול כל הביקורת – "כִּי תָבִיא חֹק זִכָּרוֹן לְהִפָּקֵד כָּל רוּחַ וָנָפֶשׁ", מול כל הפערים העצומים שלנו מהמבוקש מאיתנו. שורש התשובה של ראש השנה הוא שחוזרים בתשובה על ידי השופר, כדברי הזוהר הקדוש שקול השופר הוא התשובה עצמה.
לא ייתכן שעם ישראל, עם קרובו, שהקדוש ברוך הוא בחר בהם מכל אומה ולשון, יעמדו ביום ראש השנה ועיניהם פוזלות כל הזמן רק לשאלה מה יהיה איתי, האם איכתב לשלום כך או כך. לא בשביל זה בלבד אנחנו עמו של הקדוש ברוך הוא! אנחנו עמו כי אנחנו חפצים בתיקון מלכותו; אנחנו שלו לחיים ולמוות!
מהי התשובה של השופר? הקדוש ברוך הוא יושב בראש השנה ומשגיח אל כל יושבי הארץ: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם". נחבר זאת לפסוק בתהילים (יד, ב): "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹהִים, הַכֹּל סָר יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ". יש כאן ציפייה אמיתית: לא ייתכן שעם ישראל, עם קרובו, שהקדוש ברוך הוא בחר בהם מכל אומה ולשון, יעמדו ביום ראש השנה ועיניהם פוזלות כל הזמן רק לשאלה מה יהיה איתי, האם איכתב לשלום כך או כך. לא בשביל זה בלבד אנחנו עמו של הקדוש ברוך הוא! אנחנו עמו כי אנחנו חפצים בתיקון מלכותו; אנחנו שלו לחיים ולמוות!
זו הלכה שנאמרת בראש השנה: "וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה" (במדבר כט, ב). דורש הירושלמי: לא נאמר "והקרבתם עולה" אלא "ועשיתם עולה" – יעשה אדם את עצמו כעולה! מה ראש השנה נותן לנו? הזדמנות לעשות את עצמנו כעולה. ומי הוא האדם שהוא כעולה תמימה? יצחק אבינו! יצחק אבינו נעקד על גבי המזבח ואומר: אני שייך בכל נפשי לקדוש ברוך הוא.
השייכות שלנו לקדוש ברוך הוא, חלילה וחלילה שתהיה תלויה בדבר – אם תהיה שנה טובה או לא. זה איננו הבסיס לשייכות שלנו; זה אינו נכון ואינו צודק. אם הקדוש ברוך הוא יראה לנכון לייסר אותנו (חס ושלום, שלא יהיה על אף אחד מישראל) – הרי כפי שהיה אומר הרב זכרונו לברכה: כתוב בתפילה "וּמַה שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ מָרֵק... אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יִסּוּרִין וָחֳלָיִם רָעִים". הסתכלתי היטב בלשון: אין זה תנאי מוחלט, אלא בקשה – "מרק ברחמיך הרבים, אבל לא על ידי ייסורים, אם אפשר בלי ייסורים". אך העיקר הוא שאנו עומדים לפניו בביטול גמור, והיסוד שעליו הכל נשען הוא: "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ".
לא שאנחנו צריכים "צדיק בקופסה" שיגן עלינו מפני הקדוש ברוך הוא חס ושלום, כפי שיכול לעלות בדמיונם של בני אדם. טוב להתפלל ולבקש רחמים, אבל יש החושבים שעליהם לברוח כביכול מפני ה'. זה היה חטאו של אדם הראשון בראש השנה הראשון בהיסטוריה: "אֶת קוֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא" (בראשית ג, י) – הוא בורח מפני ה'! ואילו אנו נקראים בראש השנה לא לברוח מפני ה', אלא לעמוד לפניו: מלכויות פירושו שאנו יודעים שאנו שייכים לקדוש ברוך הוא בשייכות שלמה.
אומר הספורנו: מהו הזיכרון לטובה בראש השנה? שאלנו: המלכות והזיכרון כיצד הולכים יחד? התשובה היא: "זִכְרוֹן תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" – מהו זיכרון התרועה? שייזכר לפני ה' שאנחנו אנשי "תְּרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ", שאנחנו נאמניו של המלך ושייכים אליו. המלכויות – זו השייכות הכוללת שלנו לתכלית המלוכה.
אנו נקראים בראש השנה לא לברוח מפני ה', אלא לעמוד לפניו: מלכויות פירושו שאנו יודעים שאנו שייכים לקדוש ברוך הוא בשייכות שלמה
והזכרונות – שואלים אותנו: האם אתם מתאימים במעשיכם להכרה הזאת שלכם? ליסוד התפקיד שלכם? הרי מעשיכם במשך השנה מעלים אבק ועפר על תכלית החיים ועל עיקר המציאות שלכם. ובהכרח מעלים אבק ועפר, שהרי אין אנו שלמים, והשלמות מתאבקת ומתיישנת וחייבים להתחדש. זו החיות שלנו בכל שנה ושנה – שלא ניתן לעצמנו לשקוע באבק ובעפר. לכן אנו מתנערים: "קוּמִי הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר... קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ". אנו אומרים לקדוש ברוך הוא: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר". אנו מעמידים את עצמנו להיות בני מלכותו.
ומה עניינה של זכות אבות? אנו באים לשייך את עצמנו לעקדת האבות. האם נוכל לבקש מהקדוש ברוך הוא "זכור לנו עקדת יצחק" אם איננו מוכנים להיות שמץ מיצחק אבינו בבחינת "ועשיתם עולה"? אנו רוצים להיזכר לפני ה' לפי השורש של "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" – נשמה וגוף כאחד.
וכאן נחזור לרבי ישראל מסלנט: כיצד מסתדרות התקיעות של הגר"א בשמחה עם התקיעות של רבי ישראל סלנטר בבכי ובחרדה?
אין זו פשרה מלאכותית, אלא יש לנו הכרעה שלישית נפלאה של הרמח"ל שמיישבת את שייכות המלכות והזיכרון כאחד:
יש לנו שותף נאמן, הגוף. יש הרוצים להכניס אותו לקופסה בראש השנה, לומר "איננו רואים אותו", אבל למחרת הוא יוצא החוצה... אי אפשר לסגור אותו בקופסה! צריכים להתייחס לשותף הזה ולחבר גם אותו
אומר הרמח"ל על תפילת "הַיּוֹם הֲרַת עוֹלָם, הַיּוֹם יַעֲמִיד בַּמִּשְׁפָּט כָּל יְצִירֵי עוֹלָמִים – אִם כְּבָנִים, אִם כַּעֲבָדִים": מהי החקירה הזאת "אם כבנים אם כעבדים"? מה הם שני הצדדים?
- "אִם כְּבָנִים" – זהו סוד הנשמות והרוח של כלל ישראל. מצד עומק פנימיותנו, מה שאנו מבינים ומכירים ורוצים ברצונות הטהורים והמשובחים שלנו – בזה אנו כבנים! וכפי שאומר רבנו יונה על הפסוק "כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו נז, טז), שאנו כבני ביתו של המלך הקרובים אליו: "רַחֲמֵנוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים".
- "אִם כַּעֲבָדִים" – זהו סוד הגופות שלנו. יש לנו שותף נאמן, הגוף. יש הרוצים להכניס אותו לקופסה בראש השנה, לומר "איננו רואים אותו", אבל למחרת הוא יוצא החוצה... אי אפשר לסגור אותו בקופסה! צריכים להתייחס לשותף הזה ולחבר גם אותו אל העניין.
וכיצד מחברים את הגוף? "אִם כַּעֲבָדִים". הגוף וחוויותיו הם חלק ממשי מהאדם. אדם יכול לעמוד בעיצומה של תפילת נעילה או מוסף של יום הכיפורים, ובאמצע הווידויים הוא מרגיש תשוקה לכוס מים... האדם הוא בעל גוף, ויש לו נפש שממנה באות לא רק תאוות אכילה ושתייה, אלא חוויות חברתיות רבות ומתוכן ירידות הנפש. אינך יכול להשאיר את הגוף מחוץ לתמונה.
הגוף וחוויותיו הם חלק ממשי מהאדם. אדם יכול לעמוד בעיצומה של תפילת נעילה או מוסף של יום הכיפורים, ובאמצע הווידויים הוא מרגיש תשוקה לכוס מים... האדם הוא בעל גוף, ויש לו נפש שממנה באות לא רק תאוות אכילה ושתייה, אלא חוויות חברתיות רבות ומתוכן ירידות הנפש. אינך יכול להשאיר את הגוף מחוץ לתמונה.
אומר הרמח"ל: כיצד יזכה הגוף להתחבר לכל התכלית הזאת? על ידי שמסלקים ממנו את האחיזה של הרע, עד ש"עֵינֵינוּ תְלוּיוֹת עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ", בבחינת "הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ" (תהילים קכג, ב). הגוף מבין בראש השנה: "מכאן ירק זה חי!" (שבת קמה ע"א) – מאיפה בא כל הקיום שלי? כל הסיבה של הקיום והדברים החביבים עליי בחיים, הכל תלוי בהתקשרות של הגוף וחוויותיו להיות נושא כלים נאמן לנשמה ולרוח, להיות שייך למלכות ה'. אז בא גם הגוף לקבל עול מלכות שמיים!
ועל זה אומר רבי ישראל מסלנט: חלילה וחס שיתרשל האדם בבחינת הנשמה והרוח שלו ויחשוב שהוא רחוק מהקדוש ברוך הוא. שם צריך להיות אדרבה: "כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ", בעוז ותעצומות! וגם אם יש לך במשך השנה סיבות לפקפק על עצמך, כעת אל תהיה מן המקטרגים על עצמך! תאיר את השורש, תעורר את השייכות שלך לקבלת מלכות ה', את הרצון והשאיפה הפנימית האמיתית שלך.
אבל תחבר גם את הגוף לזה! אומר הרמח"ל: על ידי שיישבר לבבו של האדם – אין זה תוספת חומרה בשביל הנשמה, אלא הבנה של הגוף שבלא זה אין לו חיים ואין לו קיום מחר בבוקר! בלא זה, מי יודע אילו גזירות קשות מתאימות לו, שהרי באמת איננו במקומו הראוי, וצריכים להביאו אל מקומו. וכדי שלא יצטרכו לטלטל אותך – הבא את עצמך אל מקומך!
הגוף מבין בראש השנה: "מכאן ירק זה חי!" (שבת קמה ע"א) – מאיפה בא כל הקיום שלי? כל הסיבה של הקיום והדברים החביבים עליי בחיים, הכל תלוי בהתקשרות של הגוף וחוויותיו להיות נושא כלים נאמן לנשמה ולרוח, להיות שייך למלכות ה'.
כך עומדים: הנשמה הולכת והגוף הולך עמה. היראה והפחד – כדברי דוד המלך: "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרָאתִי" (תהילים קיט, קכ). לבשרו של האדם ולגופו יפה מאוד שיסמור, יפה מאוד שיבין שקיום החיים הגופניים תלוי כולו בדין.
אומר רבי ישראל סלנטר: כשנשבר לבבו, כולו שייך לאור פני מלך חיים, "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים", כולו נדבק בסדרי הנשמה והרוח – "וּבוֹ תִדְבָּק".
זהו החיבור השלם שלנו ביום ראש השנה, וזו העבודה הרצויה: להמליך ולהיזכר פירושו לאסוף את כל איברינו יחד, כפי שנעקד יצחק אבינו על גבי המזבח; להביא את גווייתנו ונפשנו לפני הקדוש ברוך הוא ולומר: אנו שלך! "הוּא עָשָׂנוּ וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ" (תהילים ק, ג). נשמה וגוף – כולנו עומדים לפניך, שואבים ממך את החיים עם המשמעות שאתה חפץ בה.
בכך נזכה, כל אחד ואחד בתוך כלל ישראל, להיות רצויים לפניו, להיכתב ולהיחתם לשנה טובה ומבורכת. וכך יראה הקדוש ברוך הוא את ישראל עם קרובו מקדישים וממליכים אותו, מוסרים את נפשם, רוחם, נשמתם וגופם להיות בני מלכותו ושייכים אליו באמת, ומתוך כך יאיר עלינו את השופר הגדול לגלות כבוד מלכותו עלינו במהרה.
0 תגובות