בזמן שבינה מלאכותית לומדת לכתוב, לצייר ולתכנת על בסיס טקסטים ותמונות שנאספו מהאינטרנט, תחום אחד נשאר מאחור: רובוטים דמויי־אדם שנדרשים לתפקד בעולם הפיזי. כדי ללמד אותם לבצע משימות בסיסיות כמו קיפול בגדים, שטיפת כלים או סידור מדף, חברות הרובוטיקה זקוקות לדבר שאין ברשת בשפע - וידאו מפורט של בני אדם שמבצעים את אותן פעולות בסביבה ביתית אמיתית ולא סטרילית.
את הפער הזה ממלא בימים אלה דור חדש של עובדים זמניים (באנגלית - Gig Workers). חברות כמו Micro1 מאתרות עובדים זמניים בהודו, ניגריה, ארגנטינה ומדינות נוספות, שולחות להם הנחיות מפורטות, ולעיתים גם ציוד, ומבקשות מהם לצלם את עצמם מבצעים סדרות של משימות: לקפל סל כביסה מלא, להעמיס ולפרוק מדיח, לסדר מוצרי מזווה, או לטגן ארוחה פשוטה. השכר המוצע - סביב 15 דולר לשעה בחלק מהמדינות - נתפס אטרקטיבי יחסית לשכר המקומי, במיוחד למי שמחפשים הכנסה משלימה מהבית.
החומר המצולם נמכר לאחר מכן לחברות רובוטיקה מתקדמות, שמפתחות דורות חדשים של רובוטים הומנואידיים. לפי דיווחים, חברות דוגמת Scale AI כבר צברו מאגרי וידאו בהיקף של כ־100 אלף שעות של תיעוד עבודות בית שונות. במקביל, ענקיות טכנולוגיה כמו טסלה וסטארטאפים כ־Figure AI ו־Agility Robotics כבר בוחנות רובוטים דמויי־אדם בקווי ייצור ובמחסנים, כשהמטרה הסופית ברורה: מעבר מרובוטים תעשייתיים "טיפשים" למכונות שמסוגלות לנוע, לתפוס חפצים ולהגיב לסביבה בדומה לבני אדם.
גם שחקניות מעולם הכלכלה הישנה נכנסות לתמונה. חברת המשלוחים DoorDash השיקה בארה"ב אפליקציה נפרדת בשם Tasks, שמאפשרת לשליחים שלה להרוויח כסף נוסף בין משלוח למשלוח - באמצעות צילום עצמם מבצעים מטלות ביתיות שונות. כך הופכת האפליקציה את הידע הגופני הבסיסי ביותר - איך מחזיקים ספוג, איך מניחים צלחת רטובה על מתלה, איך ממיינים בגדים - למוצר דיגיטלי שנמכר הלאה למפתחי רובוטים.
אלא שמתחת לפני השטח מסתתרות שאלות קשות של פרטיות, הסכמה ומעמד העובדים. תנאי השימוש שחברות אלו מציבות לעובדים רחבים למדי, ולעיתים מאפשרים שימוש בלתי מוגבל בזמן בקטעי הווידאו, ללא הבטחה ברורה למחיקה עתידית או שקיפות ביחס לגורל החומר. חלק מהעובדים שואלים בערוצי התקשורת הפנימיים של החברות מה יקרה אם ירצו שהחומר יימחק - ולא תמיד זוכים למענה ברור.
1.7 מיליארד דולר למיירטים: המשבר שלא ידעתם
2,400 ק"מ שיוט גרעיני: טיל יום הדין לא יוחלף
דפוס מדאיג נוסף הוא בחירת הזירות המשפטיות. DoorDash, למשל, השיקה את Tasks ללא תמיכה בקליפורניה, ניו יורק, סיאטל וקולורדו - מדינות וערים בארה"ב שבהן קיימת רגולציה מחמירה יותר על הגנת פרטיות וזכויות עובדים זמניים. הבחירה הזו מעלה יותר מתהייה אחת: האם מודל הכלכלה החדש הזה מתבסס על "חורים" רגולטוריים, שבהם ניתן לנצל גמישות משפטית כדי לאסוף כמויות עצומות של נתונים אישיים מביתם של אנשים?
בלוס אנג'לס פועלת חברת סטארט־אפ בשם Sunain, שגייס יותר מ־1,400 משתתפים הנושאים מצלמות על פרק היד, כדי לתפוס "תנועה טבעית" בבית - לא התנהגות מבויימת מול מצלמה, אלא הרגלי חיים יומיומיים. מדובר בווידאו שחודר עמוק אל המרחב הפרטי: לא רק ידיים שוטפות כוס, אלא גם קירות הסלון, פני הילדים שחולפים ברקע, ואולי גם מסכים פתוחים ומסמכים על השולחן.
מומחי רובוטיקה מזכירים כי, בשונה ממודלי שפה גדולים שאפשר להזין במיליוני מסמכים זמינים, רובוטים פיזיים זקוקים לכמויות עתק של דוגמאות תנועה ספציפיות לכל פעולה ולכל אובייקט. יש מי שמעריכים כי לצורך אימון דור רובוטים אחד, יידרשו יותר שעות וידאו מכפי שנדרשו טקסטים לאימון מודל שפה עוצמתי. המשמעות: לפני שהרובוטים ייכנסו בהמוניהם למפעלים ולבתים, צפויה התרחבות משמעותית של שוק העבודה שמייצר עבורם את "מדריך הלימוד" המצולם.
0 תגובות