ב-1985 פרסם ניל פוסטמן (Neil Postman), חוקר תקשורת והוגה חברתי, את ספרו "Amusing Ourselves to Death" (בתרגום חופשי: "משועשעים עד מוות"). במרכז הספר עומדת טענה מטרידה: בחברה המודרנית, תרבות הבידור משתלטת על כל תחום אפשרי – תקשורת, חינוך, פוליטיקה, דת – והופכת את האזרחים מצופים ביקורתיים לצרכני שעשועים.
פוסטמן משווה בין שני דימויים דיסטופיים (דימויי סוף העולם): מצד אחד אורוול, הוגה דעות שחשש מדיכוי מחשבה דרך פחד ואיסור; ומנגד האקסלי, שחשש מדיכוי מחשבה דווקא דרך עודף הנאה, השחתת שפה, והפיכת כל שיח לרדוד וחסר משמעות. לדעתו של פוסטמן, החזון של האקסלי הוא זה שמתגשם לנגד עינינו.
"אורוול פחד מאלה שיאסרו עלינו ספרים. האקסלי פחד שלא יהיה עוד צורך לאסור עליהם – כי איש לא ירצה לקרוא." – ניל פוסטמן, Amusing Ourselves to Death
מדוע זו בעיה?
פוסטמן טוען כי מדיום התקשורת מעצב את תוכנו. תרבות שהתפתחה על בסיס הדפוס – כמו בעידן הנאורות – עודדה עיון מעמיק, ויכוחים מנומקים וחשיבה מופשטת. מנגד, בעידן הדיגיטלי, התוכן חייב להיות קצר, מושך, מבדר, ולעיתים – טיפשי. כך הפוליטיקה הופכת ל"הצגה", החדשות לשעשועון, והציבור לבלתי מסוגל לעמוד ברצינות, שעמום או מורכבות.
פוסטמן לא התנגד לבידור כשלעצמו, אלא לחדירה של אידיאולוגיית הבידור לכל פינה של חיינו – אידיאולוגיה שמחליפה משמעות בהנאה, עומק בריגוש, וערכים ברייטינג.
רלוונטי היום מתמיד?
בעידן הרשתות החברתיות, האלגוריתמים, היוטיוב והמטאברס – הטענות של פוסטמן מקבלות משנה תוקף. הכל מתומצת, מונגש, עובר פילטרים, ונתון לשיפוט על פי לייקים וצפיות. תרבות של ממים וקליפים קצרצרים דוחקת הצידה קריאה, עומק ורפלקסיה.
לא מעט חוקרים בני זמננו מרחיבים את עבודתו של פוסטמן. לדוגמה ניקולס כאר, בספרו The (הרדידות) Shallows (2010), טוען שהאינטרנט משנה את מבנה החשיבה שלנו ומקשה על הריכוז.
אז כיצד ניתן להיתמודד?
ראשית, לנו כיהודים מאמינים יש דרך שעובדת. חישבו לרגע על סדר יומו של יהודי מאמין, הרבה ממנו דורש קשר ויציאה מעצמי אל הסביבה. קחו למשל את קימת הבוקר, אדם ניעור משנתו ומיד עליו לצאת מביתו ולהצטרף לעוד תשעה יהודים לפחות כדי להתפלל יחד. גם שאר הדברים שעליהם אנו מקפידים, כדוגמת גמילות חסדים וצדקה, דורשים מאיתנו להיות ערים לסביבה ולסייע למי שסביבנו, וכן על זה הדרך.
כך שנוצר מצב שהאדם המאמין משמר קשר שמונע מתוך רגש ואכפתיות עם הסביבה שלו, הוא מודע למתרחש ומשתדל להיות מעורה לטובה. זוהי דרך שמשאירה את היהודי המאמין קשור ומציאות ופועל בגבולותיה ולא מנותק בעולם וירטואלי.
בעולם שבו הכל מתומצת לכדי 15 שניות וסטורי חולף, אולי הגיע הזמן לעצור ולשאול: האם אנחנו בוחרים בשעשועים – או פשוט נשאבים לתוכם בלי לשים לב? והאם, כמו שפוסטמן חזה, אנחנו צועדים לעבר עולם שבו איננו יודעים שאיבדנו את החירות – כי אנחנו צוחקים כל הדרך לשם? ואם המחשבות האלו מעוררות בנו חשש, אולי עלינו לצאת יותר אל הרחוב ולראות כיצד נוכל לקחת חלק בעולמנו ולסייע לאחר.
0 תגובות