המפיק שלום וגשל, מהדמויות המובילות בתעשיית המופעים במגזר החרדי, פותח צוהר אל עולם ההפקות המוזיקליות ומשתף בתובנות מניסיונו העשיר. בראיון מרתק, וגשל מספר על האתגרים, ההתפתחויות והמורכבויות של הפקת אירועי מוזיקה במגזר החרדי.
שלושה מרכיבים להצלחה
"במשרד שלי יש שלושה חלקים מרכזיים," מסביר וגשל. "ראשית, ייצוג אמנים; שנית, הפקת המופעים עצמם; ושלישית, ההפקה הטכנית". שלושת המרכיבים הללו יוצרים סינרגיה ייחודית, כאשר לעיתים הם משתלבים באירוע אחד גדול, כמו באירועים בבנייני האומה, ולעיתים הם פועלים בנפרד.
"לפעמים אנחנו עושים רק הפקה טכנית, לפעמים רק הפקה מוזיקלית, ולפעמים אני פשוט שולח את האמנים שלי להופיע באירוע," הוא מפרט. "אבל כשכל השלושה מתחברים יחד, נוצרת חוויה שלמה ומושלמת."
האתגר היצירתי
למרות שבנייני האומה הפכו למעין "בית שני" עבור וגשל, והלוגיסטיקה שם כבר מוכרת לו היטב, האתגר האמיתי טמון בתחום היצירתי. "העבודה היותר קשה היא לייצר תוכן חדש בכל פעם," הוא מדגיש. "תוכן שיעניין את הקהל, שיעלה את הרף, שיחדש. זו העבודה האמיתית - לחשוב מחוץ לקופסה."
וגשל מתאר כיצד השוק השתנה לאורך השנים: "היום יש הרבה יותר אפשרויות, יותר זמרים מוכשרים שמושכים קהל, יותר סגנונות מוזיקליים. פעם היה רק מוזיקה חסידית, והיום אפשר גם לשיר בעברית וזה בסדר. יש מגוון עצום של סגנונות וגם רוויה גדולה ולכן הצורך לחדש הופך להיות משמעותי יותר".
וגשל מתאר את המהפכה שהתחוללה בתחום המופעים במגזר החרדי. "האירוע הראשון שעשינו בבנייני האומה היה לפני כ-15 שנה, תחת הכותרת 'ועתה כתבו לכם', עם סגן ראש העיר אלי שמחיוף. לקחנו את הזמרים מהקומזיץ הראשון - יוסף חיים שוויקי ודוד גבאי - וגבינו רק 20 שקלים לכרטיס."
הוא מספר שבאותו אירוע ראשוני הגיעו בקושי אלף איש, בעוד שכיום האולם מתמלא בשלושת אלפים צופים. "בעבר לא הייתה מודעות בציבור החרדי לאירועי מוזיקה. כשגדלתי, היו אולי שלושה אירועים גדולים בשנה: שמחת בית השואבה של חב"ד, מוצאי שמחת תורה של אגודת ישראל, ואיזשהו טקס פרסים של אגף תרבות תורנית."
"כשהגעתי לעיריות בתחילת דרכי, זרקו אותי מכל המדרגות," הוא נזכר בחיוך. "לא האמינו שיש מקום לתקצב אירועים לבני ישיבות. היום זו כבר מהפכה של ממש - כל עירייה מתקצבת אירועים כאלה, ויש אפילו תחרות בין נציגי ציבור מי יביא יותר אירועים לציבור שלו."
אתגר הריבוי והתחרות
עם זאת, וגשל מציין שהמהפכה הביאה גם אתגרים חדשים: "כמו בכל מהפכה, יש שלב שבו יש כמות גדולה מדי של היצע, יותר ממה שהשוק יכול להכיל. לכן אתה רואה לפעמים אירועים שלא מתמלאים או שממלאים אותם בצורות לא רווחיות."
הוא מסביר שהאתגר הגדול הוא לייצר אירוע מעניין עם תוכן איכותי שאנשים יהיו מוכנים לשלם עליו. "בן אדם שנהנה ממוזיקה בדרך כלל ישלם לכרטיס," הוא אומר. "היום הכרטיסים לא כל כך יקרים - אם קונים מוקדם עם הנחות, אפשר להגיע ל-70-80 שקלים לכרטיס. זה סכום שבן אדם יכול לפרגן לעצמו."
התמודדות עם "מתגנבים" ואתגרי האבטחה
וגשל מתייחס בכנות לתופעת ה"מתגנבים" - אותם בחורים שנכנסים למופעים ללא כרטיס. "לצערי, בכל מופע יש כ-50-70 בחורים כאלה," הוא מודה. "הם יודעים את זה, ואחרי יום כיפור הם מתקשרים ומבקשים מחילה..."
הוא מסביר שלמרות המאמצים לאבטח את האירועים, בנייני האומה הוא מקום גדול ומורכב: "ככל שאתה סוגר ונועל את זה מכל כיוון אפשרי, תמיד הם מוצאים דרך להיכנס - דרך ספקים, דרך מכרים, או פשוט מגיעים מוקדם ומסתתרים."
הוא מתייחס גם לאתגר האבטחה באירוע עצמו ואומר, "למרות כל הטענות, הציבור שלנו מתנהג בצורה מופתית והבעיות הן רק בשוליים בלבד, אותם 70 בחורים שאין להם מקום ישיבה".
סוגיית ההפרדה במופעים
נושא מרכזי הוא סוגיית ההפרדה המגדרית במופעים. וגשל מספר שהוא מקיים מופעים נפרדים כבר שנים רבות, הן לגברים והן לנשים. "אנחנו חיים עם הפרדה בכל מקום - בחתונות, באירועים שונים, אין סיבה שזה לא יוכל לקרות בצורה כשרה גם בהופעות".
הוא מתייחס לפולמוס שהתעורר סביב אירועים בהפרדה: "מי שזוכר את הסיפור של עפולה, עם המופע של מוטי שטיינמץ - רצו לעשות את זה מעורב, וכל עם ישראל והחברי כנסת התרעמו על מה? על אירוע בהפרדה."
וגשל מדגיש את חשיבות המענה התרבותי גם לנשים: "בתוך המענה הכשר, יש כמובן גם את הנשים שזקוקות למענה הזה. יש דרישה מתמדת." הוא מספר על שני מופעים שהוא מפיק בשבוע הבא - אחד לנשים ואחד לגברים, כאשר במופע הנשים יופיעו זמרות, יהיה מופע סטנד-אפ, ואפילו פאנל מרגש עם משפחות חטופים.
עם זאת, הוא מציין שלעתים יש קשיים בירוקרטיים: "כרגע ספציפית באירוע הזה, העירייה לא מאפשרת לעשות אירועים בהפרדה. יש כל מיני עניינים, היו תביעות בנושא..."
וגשל מציג גישה מאוזנת ומפוכחת לסוגיות השנויות במחלוקת. "יש כאלה שכל הנושא של המוזיקה וההופעות לא מקובל עליהם," הוא מציין. "חלק גדול מהאחים שלי, וגם אבא שלי - הם לא צריכים את ההופעות. מבחינתם, ללכת לטיש של האדמו"ר מספק להם את החוויה הרוחנית והמוזיקלית."
הוא מדגיש את חשיבות המענה המותאם אישית: "כל בן אדם הוא שונה, כל אחד זקוק למשהו אחר. מי שלא זקוק להופעות, וטוב לו עם ניגון או מרש בקרלין או בחב"ד, או יש לו התוועדות ופארבריינגען - הוא לא צריך להגיע. ומי שכן נפשו חשקה בזה, אני נותן לו מענה כשר."
וגשל מספר שלפני כל אירוע הוא נכנס לאדמו"ר שלו ומבקש את ברכתו. "אם הוא אומר לי לעשות, אני אעשה. אם הוא אומר לי לא לעשות, אני לא אעשה," הוא מדגיש.
וגשל מביע דאגה מיוחדת לצרכי הנשים והנערות: "כאבא לארבע בנות, אני רואה מה הן שומעות, לאיזו מוזיקה הדור הצעיר מתחברות. לצערי, בגלל שלא נותנים לבנות את האופציה לשמוע זמרים כמו מרדכי בן דוד וליהנות ממוזיקה ערכית וטובה בצורה כשרה, הן פונות למקומות אחרים. אסור להיות בת יענה ולא לראות את התוצאה של זה."
לסיכום, וגשל מדגיש את חשיבות ההתחדשות המתמדת: "זה הדבר הכי חשוב בסופו של דבר - כל הזמן לחשוב איך אנחנו עושים הכל בתוך מסגרת ערכית, טובה ואיכותית, ומצד שני, כל הזמן מביאים חידושים, כדי שהקהל לא יצטרך לחפש את זה במקומות אחרים."
"שהקהל יוכל לראות את זה אצלנו, להגיע וליהנות," הוא מסכם, "ובעזרת השם, שלא תצא תקלה מתחת ידינו".
צפו בראיון המלא:
0 תגובות