מעשה היה ברֶבּ הרשל קופולוביץ, ראש ישיבת 'דרכי ההשקפה', שהגיע זמנו ונסתלק לעולמו. תלמידים רבים הלכו אחר מטתו, והכל ביכו בצער רב את פטירתו. בבואו לעולם האמת, כיבדוהו כנהוג שם לפי מעמדו, למסור שיעור כללי או חבורֶ'ה בלע"ז. הלה בחר למסור שיעור עמוק, איך לא, ברמב"ם.
נעמד איפוא ופתח בקושיא עצומה על 'הנשר הגדול' מגמרא מפורשת במסכת בבא מציעא. גיבב סברות, העלה תירוצים, דחה ופלפל, עד אשר העלה בחכתו תירוץ מסנוור, שהיה בטוח כי יעורר למעלה כבוד גדול ויחולל רעש בשמים. הפשט שהוא הסביר בדעת הרמב"ם היה ממש הפלא ופלא! למרות שבסתר לבו ידע גם ידע כי פשט זה אינו בדיוק מכוון לאמת, אך מאחר ויש בו הרבה מן הסברא המבריקה, היה קשה לו לוותר עליו. 'אז מה אם זה לא אמת, זה הרי טוב כדי לחדד את התלמידים' הבטיח למצפונו.
אלא שהוא שכח דבר אחד - שהוא כעת כבר מת, ונמצא בעולם האמת.
הוא סיים למסור את שיעורו בתחושת סיפוק, ופנה לרדת מן הבימה. לפתע, נגש לעברו איזה ספרדי מן הקהל, לראשו כובע תרבוש (מאלו שחובשים תלמידיו בפורים), והוא עטוי בגלימה רחבה וארוכה. הציץ ראש הישיבה לאחוריו וראה כי אבוי, אין שני כפתורים מאחורי גלימתו. 'כנראה עוד אחד מאלו שבאו אלי בעולם שעבר להתחנן על בניהם שיתקבלו לישיבתי', הרהר בזחיחות, 'אבל מה הוא רוצה כעת בעולם העליון, חשבתי שלפחות כאן אתפטר מהם?! נו טוב', אמר לעצמו, 'בא נעשה חסד עם יהודי ונשמע מה בפיו'.
בענוה ובפשטות האופיינים לעדה המצרית ממנה השתייך אותו יהודי, ניסה הלה לא פחות ולא יותר להפריך את כל שיעורו: 'במחילה מכבודו, הפשט ברמב"ם אינו כפי שהסביר, פירושו טוב הוא לפלפולא בעלמא, אך מה לעשות שאינו נכנס במלות הרמב"ם, שאם כן היה לו לרמב"ם לומר...'.
'רגע, רגע!' עצר אותו ראש הישיבה שהיה מופתע מהתערבותו של היהודי הספרדי, 'יש לך בכלל זכות דיבור פֹה?! תלך לקרוא חוק לישראל וזוהר!'. האיש שמע חרפתו, אך המשיך להסביר באורך רוח מדוע טועה ראש הישיבה בהבנת הרמב"ם... אלא שהרב קופולביץ לא יכול היה לסבול עוד את דבריו, במיוחד בגלל ההיגוי הספרדי ה'מיושן' בחי"ת ועי"ן שצרם לאוזניו. הוא הסתכל על הזקן בחצי עין, ובעקימת פה התריס לעברו בבוז: 'נו! מה כבר זקן פרעֶנק מבין ברמב"ם!...'
ראש הישיבה חש כי הנה מזדמנת לו כעת האפשרות להנחיל לעוד ספרדי את ההשקפה הטהורה והצרופה שניתנה על ראשו בהר סיני, והוא המשיך להצליף ביהודי מלים כדורבנות כאילו היה זה אחרון תלמידיו: 'בטח למדת באיזו ישיבה ספרדית, נכון?...'. האיש הנהן בראשו, וראש הישיבה המשיך 'מרנן ורבנן חוזרים ומדגישים תמיד שלכאלה פשטים מגיעים כאשר שומעים כל מיני השקפות פסולות... ומסתמא גם היית עובד, מה שנקרא 'בַּעֲלֵי-בַּת', הא?'. האיש אישר כי אכן עבד כרופא למחייתו. 'נו אמרתי לך, דעת בעלי בתים היא היפך דעת-תֶירֶה' הפטיר ראש הישיבה.
'מה השם שלך, אגב, בודאי אחד מבניך באו להדפק על דלתות ישיבתי...' אמר כשהוא מביט בו בהתנשאות. ה'פרענק' לא נבהל, וחשף בפניו את שמו המלא... שמי הוא 'משה בר מימון הספרדי'...
(יש לכם מאמר דעה? טור שכתבתם? הצטרפו לתוכן גולשים. הרשמה קלה ומהירה - ואתם שם)