כסילים שואלים: איפה אלוקים היה בשואה

כל מי שמתיימר להיות איש-חושב ושנחון במעט תבונה צריך מיד לחפות פניו לפני שישאל שאלה גבוהה כזו. הרי אלוקים אינו צריך לתת לאף אחד תשובות, ולעולם אנו הקטנים לא אמורים להגיע ולהעפיל לתובנות ולהשגות על-אנושיות רמות שכאלו.

דלה היא השגתנו בו ובמעשיו. אז איך בכלל יש התעוזה, היהירות וזחיחות הדעת ביד כמה בני-חלד לטפח שאלה שעצם העלאתה מעידה על רדידות ושטחיות? איך אלו בכלל מרהיבים עוז לנסות להבין את כל דרכיו של אלוקיהם כאילו אמורים ומסוגלים לדעת ולהכיל ה-כ-ל, כאשר עדיין לא ברור להם איך גופם המורכב שלהם, שמי הארץ ודרכי הים בכלל פועלים?! קצת ענווה.. קורטוב של טאקט..

בהיסטוריה הרחוקה של עמנו כבר צצו להם כאלו שחשבו שהם יודעים או צריכים לדעת ה-כ-ל, ועל מה שלא נהיר להם דיו הם חורצים איקס נחרץ וחד-משמעי. מהנודעים שבהם היה "המקלל", הנזכר עלי הפרשה. שאלה תמימה, כביכול, הייתה בפיו שהביאה אותו להתריס, חלילה, כלפי אלוקי עולם. הוא ביקש לדעת, משתאה היה: איך זה שאת "לחם הפנים" היו מסירים ביום השבת ומעניקים אותם לכהנים, הלא דרכו של המלך היא לאכול "פת חמה" מידי יום ואיך זה שמלכו של עולם מאכיל בניו ב"פת צוננת" – אך לאחר תשעה ימים?

מוח מוגבל

הרב זלמן סורוצקין זצ"ל, רבה של לוצק, מבהיר את גודל האבסורד בו שרוי היה "המקלל". "כשאין מוחו המוגבל משיג אותם, הרי עליו לתלות זאת בקוצר ושטחיות דעת האדם לעומת דעת עליון ולקבל גזרות המקום בלא שום "ביקורת"; לכל הפנים עליו להמתין זמן מה, כי אולי עמוקים המה וא"א להשיגם אלא אחרי עיון והתבוננות רבה במשך הזמן". ומהעיקרון למעשה: "ואילו היה הברנש הזה מדחה את הלגלוג שלו עד יום השבת הבא והיה רואה את הנס הנעשה בלחם הפנים שהוא נשאר חם ביום סילוקו כביום הנחתו על השולחן הטהור – לא היה יוצא מעולמו".

אוקיינוס של מלל, דיו ניגר רב ואינספור דיאלוגים קמו נשפכו סביב הטרגדיה ההיסטורית של עמנו בעלת השם מעורר החלחלה "שואה", הרבה תהיות וסימני שאלה הוצבו בחללו של "יד-ושם" ובכלל, אבל שאלה אחת, כמדומני, עדיין לא עלתה על מזבח הדיונים: איך פתאום, כשמדובר על שואה, דווקא האינטליגנטים וטובי-המוחות הפכו לכאלו סכלים וטיפשים עילגים שלא יודעים את מקומם! איך בן-רגע הם שינו את עורם המבהיק? איך?

על השאלה הזו, שום מלומד גלוח ראש לא ישיב מענה.. שום פאנל לא יעניק מזור.. רק האלוקים בעצמו!