שנות ה-30 של המאה הקודמת בארצות הברית נחקקו בזיכרון הקולקטיבי כתקופה של ייאוש עמוק ורעב. השפל הגדול הכה בערים ובכפרים, והשאיר מיליוני משפחות ללא פת לחם.
בתוך האווירה הקודרת הזו, החלה לצמוח דמותה של אישה שתהפוך לאחת מהנמלטות המפורסמות ביותר בהיסטוריה האמריקאית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היא נולדה ב-22 באפריל 1901 בסו סיטי, איווה, בשם אלה מארי ברנדט. אלה הייתה אחת מ-12 ילדים שנולדו ליוליוס ואמליה ברנדט, מהגרים גרמנים קשי יום, ושלושה מאחיה מתו בגיל צעיר. העוני הכבד בבית אילץ אותה לעזוב את הלימודים בגיל מוקדם, וכבר בגיל 12 היא החלה לעבוד כמלצרית כדי לסייע בפרנסת המשפחה הגדולה.
בשנת 1920 היא נישאה למייקל רוי ג'רמן, ולזוג נולדו שני בנים לירוי ולאוורן.
בשנת 1923 עברה המשפחה הצעירה לשיקגו בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, אך המציאות טפחה על פניהם. מייקל, שסבל מהתמכרות לאלכוהול, נטש את המשפחה והשאיר את אלינור לבדה עם שני ילדים קטנים בעיר זרה ותחת עול כלכלי כבד.
אלינור נאלצה להילחם על הישרדותה. היא עבדה כמלצרית וככובסת, כשהיא משלימה את הכנסתה הזעומה בקצבאות סעד ממשלתיות.
בתקופת היובש, היא אף ניהלה על פי הדיווחים "דירת בירה", דירה ששימשה להפצה לא חוקית של אלכוהול. במקומות העבודה הללו היא פגשה את ג'ורג' דייל, פועל מפעל שהשלים הכנסה בדרך מסוכנת הרבה יותר שוד חנויות קטנות בצד המערבי של שיקגו. דייל ריחם על הגרושה האומללה, נשא אותה לאשה והחל לתמוך כלכלית במשפחה בכספי מעשי השוד שביצע.
בתחילה הייתה אלינור אישה רגילה לחלוטין שרק ניסתה לשרוד, אך לאט לאט היא נשאבה לעולמו של דייל. יחד עם נהג השודים לאו מינצ'י, מתאגרף לשעבר, הם הקימו כנופיית שוד יעילה.
אלינור ודייל פעלו תחת שמות בדויים, "מר וגברת קנדי", וביצעו סדרה של מעשי שוד לאור יום בחנויות בגדים ופירות. המשטרה חשדה כי הכנופיה הייתה מעורבת ב-35 עד 48 מעשי שוד שונים ברחבי שיקגו.
בעוד העיתונות החלה לכנות אותה בכינויים צעקניים כמו "הנמרה הבלונדינית" כדי למכור עיתונים, אלינור ראתה בעצמה (כמו הרבה פושעים אחרים) רק אם שנאבקת למען ילדיה במציאות של מחסור. היא הפכה לבת זוגו לפשע של דייל, עומדת בתצפית או מסיחה את דעתם של המוכרים בזמן שחבריה מרוקנים את הקופות.
חייה של אלינור הפכו למחול מסוכן בין עבודה רגילה לבין פשע אלים, אך היא האמינה שהיא יכולה להמשיך כך לנצח כדי לכלכל את ביתה. אולם היא לא ידעה שהשוד הבא עומד לשנות את חייה לנצח.
זה שוד, בחורים
ב-4 באוגוסט 1933, השגרה השקטה של חנות הבגדים ברחוב דיוויז'ן בשיקגו התנפצה באלימות.
אלינור וג'ורג' דייל נכנסו לחנותו של גוסטב הו, סוחר בן 70 שניהל את העסק במשך עשרות שנים. בזמן שהו חיפש עבורם חולצה, שלף דייל אקדח מתוך תיק היד של אלינור. הו הקשיש לא נכנע בקלות ונאבק בשודדים, מה שהוביל למהומה קטלנית.
על פי עדויות, אלינור חבטה בו באלה כדי להכניעו, בעוד דייל ירה בו ארבע פעמים מטווח קרוב. הו התמוטט ומת על המדרכה מחוץ לחנותו, כשדיווחים סנסציוניים טענו כי אלינור אף בעטה בגופתו הגוססת לפני שנמלטה.
המצוד לא איחר לבוא. מספר ימים לאחר מכן, ב-9 באוגוסט, השניים נעצרו בדירת מסתור כשמתחת לכרית נמצאו אקדחים והאלה ששימשה לשוד.
עיתונות בשיקגו, צמאה לכותרות בתקופת גל פשע, הפכה את אלינור לדבר הכי מסוכן בן לילה. העיתונים השוו אותה לפורעת החוק המפורסמת באותה עת, בוני פארקר, והציגו אותה כ"אישה המסוכנת ביותר באמריקה" דמות של מנהיגת כנופיה אכזרית ולא כשותפה לפשע.
המשפט היה מהיר וסוער, ונמשך פחות משבוע.
התובע דרש עונש מוות לכל המעורבים כדי להראות שרשויות החוק אינן "רכות" כלפי פשע. גזר הדין הפריד בין הזוג באופן טרגי: ג'ורג' דייל נידון למוות בכיסא חשמלי, בעוד אלינור נידונה ל-199 שנות מאסר, אחד העונשים הארוכים ביותר שהוטלו על אישה באותה תקופה.
בלילה שלפני הוצאתו להורג באפריל 1934, כתב דייל מכתב אחרון לאלינור, בו ביקש ממנה לזכור אותו ולהזכיר אותו לילדיה.
בזמן שהעיתונות בשיקגו ציירה את אלינור כ"נמרה" אכזרית, בתוך אולם בית המשפט היא נראתה כשבר כלי בכל פעם שהוזכרו ילדיה. היא ניסתה לעורר את רחמי המושבעים כשזעקה מתאה: "מה יהיה על בני הקטנים והמסכנים? מי יטפל בהם עכשיו?".
אך הקריאה הזו לא מנעה את גזר הדין של 199 שנים, שהפריד בינה לבין ילדיה לנצח. בשנת 1933, בניה היו ילדים צעירים לה-ורן היה בן 8, ואחיו לירוי בן 5. לאחר שנגזר דינה, הבנים נשלחו למשמורת אצל אחותה הגדולה של אלינור.
אלינור נשלחה לכלא הנשים בדווייט, אילינוי. במשך שבע שנים היא הייתה אסירה למופת. היא לא עברה אף עבירת משמעת, עבדה במסירות במכבסת הכלא.
הילדים בורחים
אולם השקט הזה הופר בשנת 1940. שמועה הגיעה לאלינור בין כותלי הכלא: בניה, שגדלו אצל אחותה באיווה, מתכננים לברוח מהבית. הדאגה החלה לבעור בה. יחד עם אסירה נוספת בשם מרי פוסטר, היא החלה לתכנן את הבלתי יאומן.
בבוקר ה-8 באוגוסט 1940, אלינור קמה ליומה האחרון בכלא. היא ביצעה את מטלות הבית הרגילות שלה ברוגע מטעה, הביטה בגדר התיל הגבוהה שהפרידה בינה לבין החופש ובין בניה, וידעה שמרגע זה אין דרך חזרה.
בשעת בוקר מאוחרת, התרחש הרגע שהפך את אלינור ג'רמן מאסירה מפורסמת לרוח רפאים. בשעה 11:00 לערך היא הצליחה לחמוק מכלא דווייט שבאילינוי יחד עם שותפתה לתא, מרי פוסטר. השתיים לא פרצו בכוח דרך השערים ולא ניהלו קרב עם הסוהרים. במקום זאת הן גנבו בגדי אזרח ממגורי הסגל, שמלה מנוקדת וחליפה כחולה, טיפסו על גדר התיל בגובה של יותר משלושה מטרים ונעלמו אל מעבר לחומות הכלא.
זמן קצר לאחר מכן נמצאו מדי האסירות שלהן זרוקים בשדה תירס סמוך. עבור הרשויות היה זה סימן ברור: אלינור ג'רמן הצליחה להיעלם.
ה־FBI הפיץ את תמונתה ברחבי המדינה, והעיתונים התעוררו לחיים, אך הפעם לסיפור לא היה סוף טוב, אלינור עברה לחיות בזהות בדויה ונעלמה לתמיד.
במשך כ־35 שנה ניהלה אלינור מערכת תקשורת סודית. היא לא יכלה לשלוח מכתבים רגילים, לא יכלה להרים טלפון ולספר לילדיה היכן היא נמצאת, וכל מפגש מקרי היה עלול להחזיר אותה אל מאחורי הסורגים. הפתרון שלה היה יצירתי ופשוט להפליא: מודעות קטנות בעיתונים.
בעידן שבו מדורי המודעות היו מלאים באלפי הודעות יומיומיות, היא מצאה מקום שבו אפשר להעביר מסרים בלי לעורר חשד. משפט קצר, שם בדוי או ביטוי שנראה חסר משמעות לאדם זר, הפכו עבור משפחתה למכתב אישי שמגיע מעבר לצללים.
אחד הביטויים שהפכו לסימן ההיכר של הקשר היה: "בואו נשתה קפה". עבור הקורא הרגיל זו הייתה שורה תמימה לחלוטין, אך עבור בני המשפחה היה זה סימן שהגיע ממנה: היא בחיים, היא בסדר, והיא עדיין חושבת עליהם.
אך מאחורי הקשר השקט הזה עמדה משפחה שחיה במשך שנים במתח בלתי פוסק.
בנה, לירוי, מעולם לא הפסיק לקוות שיום אחד אמו תופיע שוב. הוא ידע שכל ניסיון להביא אותה הביתה עלול לסכן אותה, מתחת למוסך בביתו בסו סיטי הוא חפר מנהרה באורך של כמה מטרים. אם אמא שלו תגיע לפתע, הוא יוכל להכניס אותה דרך המוסך ולהוביל אותה אל הבית בלי שעיניים זרות יבחינו בה.
ואז, אחרי 35 שנים של חיים בצללים, הגיע הרגע שאיש מהם כמעט לא האמין שיקרה.
בשנת 1975 נפגשו אלינור ובנה לירוי בתחנת אוטובוס. היא כבר לא הייתה אותה צעירה שזכר בעיקר מאותם מאות כותרות עיתונים. מולו עמדה אישה מבוגרת.
הם נסעו יחד למקום מבודד ליד אגם, ושם, כשהבחינו בניידת משטרה חולפת באזור, אלינור נשארה רגועה. היא הניחה את ידה על זרועם ואמרה להם בשקט: "תירגעו. הם הפסיקו לחפש אחריי לפני שנים".
לירוי התחנן בפניה לחזור איתו. הוא רצה שתסיים את החיים במנוסה, שתסיר מעל המשפחה את הפחד המתמיד. אבל אלינור סירבה. לא היו לה את הכוחות להתחיל הכול מחדש.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כתב שסיקר את העברתה לכלא בשנות ה-30. שנים לאחר מכן, הוא כתב שבכל פעם שהוא יושב בדיינר דרכים מאוחר בלילה ורואה מלצרית מבוגרת ועייפה בשנות ה-60 לחייה מגישה צלחת צ'ילי, הוא מתפתה לשאול אותה: "האם את אלינור?".
"אני רק מקווה שהיא הפיקה משהו טוב מהחיים האלו... לילה טוב, אלינור ג'רמן, באשר את", כתב.
0 תגובות