פריז, ראשון בבוקר, 7 באוקטובר 2029. אחרוני השתיינים של סוף השבוע עדיין מבלים בחגיגות השבועיות. בברים ובאתרי הבילוי שעדיין פתוחים בשעת בוקר מוקדמת זו, מתגלגלים להם עוד כמה שיכורים פריזאים.
המבוגרים יותר, ישובים כבר במרפסותיהם מול קרואסון רותח וה'ז'ורנל דו דימנש' השבועי. באותה ערימה, העיתון 'לה-מונד' מספר בפאתוס בכותרת ראשית על הצלחותיה של הממשלה החדשה תחת רימה חסן וז'אן לוק מלנשון.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ואז זה קרה. בשעה 6:29 בדיוק. פיליפ פלטייה בן ה-95 שומע את אותו רעש מפחיד שמחזיר אותו עשרות שנים אחורה. אל אותן שנות מלחמת העולם השנייה, אז כבשה גרמניה את ארצו האהובה.
האין זו אזעקת מלחמה? הוא תוהה בבהלה. הוא מטה את אוזנו ומגביר את הווליום במכשיר השמיעה. החששות שלו מתאמתים חיש מהר: מלחמה פרצה בפריז הבירה. קולות האזעקה המחרידים, רעש הסירנה העולה ויורד מפלח את השקט של בוקר יום ראשון סתווי בבירה הצרפתית.
• • •
באותו בוקר, פריז התעוררה למציאות שהעיר לא הכירה מזה עשורים רבים. קולות ירי נשמעו ברחובות הרובעים המרכזיים, והמון אזרחים נתקף בפאניקה. מאות חמושים, מצוידים ברובים אוטומטיים, מטעני חבלה ומטולי רקטות חדרו אל העיר מתוך פרוורי מחוז 93 – אזור שהפך במשך השנים לסמל של פשיעה, עוני ותפוצה של אידיאולוגיות קיצוניות. בתוך דקות הפכה פריז לזירת קרב פתוחה.
בזה אחר זה החלו הרקטות קצרות הטווח ליפול על העיר פריז ועל כביש הטבעת המקיף את הבירה. מכת הפתיחה כללה אלפי רקטות מתוצרת בית שנפלו על בתים, על רכבים ועל הולכי רגל ברחובות פריז הבירה.
ענן עשן היתמר לשמים מעל מגדל אייפל, וחור נפער באחד מארבעת הקירות שער הניצחון. כאילו היה זה סמל לחור שנפער בליבה של האומה הצרפתית באותו בוקר נורא.
ערוצי הטלוויזיה החלו לשדר בלייב חוליות חמושות בעודן פורצות לתחנות הרכבת התחתית - המטרו המפורסם, בתי קפה, מרכזי קניות ואולמות ספורט.
הרחובות התמלאו בכאוס: מכוניות בוערות חסמו דרכים, אנשים ניסו לברוח למסתורים, והאש חצתה בין מבני הארכיטקטורה הנפוליאנית.
מהר מאוד הגיעו גם דיווחים מחרידים על בני ערובה שנלקחו בשבי. חשבונות פייסבוק בערבית עם 'טאצ'' צרפתי, החלו לשדר חטיפה של משפחות צרפתיות, מבוגרים, נשים וילדים שנמו את שנת סוף השבוע שלהם והתעוררו לזוועה בלתי נתפסת.
ה"חמושים", כפי שנהוג הרי בצרפת לכנותם, החזיקו מספר רב של אזרחים כבני ערובה והובילו אותם למבנים סודיים בסביבת הבירה ומחוז 93, תוך שהם מטילים אימה על התושבים. מאות הרוגים ואינספור פצועים נרשמו רק בשעות הראשונות של הבוקר, רחובות פריז הפכו לזירה של אימה וחורבן.
שוטרים חמושים מכף רגל ועד ראש שהוקפצו לזירות הטבח נפלו קרבן למארבים מתוכננים, בעוד חבריהם קוראים בקשר ואין עונה.
לאחר כמה שעות של לוחמה אורבנית בלב בירת הרפובליקה, התברר מי עומד מאחורי המתקפה: ארגון בשם "החזית העממית הצפון אפריקנית", קבוצה חמושה של מהגרים סוחרי סמים מאלג'יריה, מרוקו ותוניסיה, פתחה במתקפה חמושה על העיר פריז השקטה, ולקחה אחריות על הפיגוע ההמוני.
הדרישות: הכרה מלאה של הרפובליקה במדינה האיסלאמית בפרברי פריז, הודאה בעוון כיבוש של מאות שנים על ידי צרפת בהצהרה מצולמת של נשיא הרפובליקה, ומתן אזרחות צרפתית אוטומטית לכל מהגר מהמדינות שנכבשו בעבר על ידי צרפת.
התקיפה נחשפה כמתוכננת בקפידה. בזמן שפריזאים רבים ישנו או טיילו בטיילת הסן, חוליות חמושות חדרו אל העיר דרך כבישים צדדיים, תחנות רכבת תת-קרקעיות ומבנים נטושים. התיאום בין החוליות הפך את המתקפה למבצע צבאי לכל דבר, למלחמה של ממש.
הממשל הצרפתי בראשות מפלגות איחוד השמאל הכריז מיד על מצב חירום לאומי. הנשיא מלנשון הופיע מול מצלמות הטלוויזיה והכריז על גיוס הצבא והמשטרה, במאמץ לחסום את ההתפשטות ולחלץ את החטופים. "זה לא נגד אחינו המוסלמים", הוא הדגיש מעל כל במה אפשרית.
ראש הממשלה רימה חסן הודיעה כי היא מתפטרת מתפקידה בעקבות "המתקפה הגזענית נגד האיסלאם בצרפת".
מנגד, הנשיא מלנשון הודיע בנאומו כי “צרפת מותקפת מבפנים. זוהי תקיפה על ערכינו, על חיי אזרחינו ועל שלמות המדינה”, אמר, תוך שהוא מצהיר על פתיחת מבצע צבאי רחב היקף שכונה “שלום עם שכנינו”.
למרות המסרים המפייסים של מלנשון, התגובה הצרפתית הייתה אגרסיבית וקשה. טנקים ויחידות חי"ר התקדמו אל מחוז 93, מסוקי קרב ירו טילים מדויקים לעבר עמדות החמושים בלב הבלוקים המאוכלסים של סיין סן-דני, וחיילים סרקו רחובות ומרתפים באונליי-סו-בואה.
הממשלה נתנה הוראה לצבא לפנות את מחוז 93 מכלל אזרחיו. "אנחנו לא רוצים לפגוע בכם", קרא מלנשון בהצהרה מצולמת דרמטית. "אתם נמצאים באזור מלחמה והנכם נדרשים להתפנות לאזורי הסיוע ההומניטרי. חייכם בסכנה", קרא הנשיא לאזרחים.
אך ההתנגדות הייתה עקשנית. מנהרות חבויות, מטעני צד ומבנים מבוצרים הפכו את המבצע לקרב אורבני מסוכן וממושך. מאות אזרחים נלכדו בבניינים בין החמושים, כשהם מצהירים: "אנחנו נמות כאן על אדמתנו - אף אחד לא יעקור אותנו. הכיבוש הצרפתי נגמר".
רבים מתושבי המחוז נותרו ללא סיוע הומניטרי במשך ימים. מיום ליום, גברה ההבנה בממשלת צרפת שאין ברירה אלא להתחיל בפעולה אווירית עצימה כנגד אלפי חמושים שהסתתרו בין רבי הקומות.
אלפי אזרחים צרפתים מתו באותן תקיפות אוויריות, מאות אלפים עזבו את בתיהם, מורעבים וחסרי כל. החיילים הצרפתים שהחלו בכיבוש מחדש של המחוז נתקלו באתגר יוצא דופן: ההבחנה הבלתי אפשרית בין אזרחים תמימים למחבלים חמושים. מפגשי חיילים עם אזרחים תמימים למראה הפכו לא פעם למתקפה מתוכננת של צעירים חמושים בקלצ'ניקוב ורימונים. הכוחות בשטח נאלצו לקבל החלטות קשות, בעוד העולם צופה מרחוק.
ואז החלו הגינויים הבינלאומיים לזרום. מדינות אירופאיות ואסייתיות הביעו זעזוע ממה שכינו “תגובה כושלת וחסרת סיוע לאזרחי צרפת”. רוסיה גינתה את הרג האזרחים, בעוד מדינות אחרות דיברו בגלוי על "רצח עם מכוון" מצד צרפת, הכובשת ההיסטורית, כלפי צפון-אפריקנים שבסך הכל ביקשו הכרה לגיטימית בזהותם הלאומית.
האו"ם והצלב האדום קראו להפסקת אש מיידית ולמתן גישה הומניטרית לפצועים. ארגונים למען זכויות אדם הזהירו מפני “אסון אזרחי” וציינו כי מאות האזרחים הלכודים בקרב המחוז עלולים לסבול ממוות אם המתקפה הצבאית תימשך ללא תוכנית סדורה לשחרורם.
מדינות אחרות דרשו מצרפת להכיר בזכויותיהם של אנשי 'החזית העממית', והחליטו על הכרה חד צדדית במדינה האיסלאמית בעצרת האו"ם הקרובה.
העיתונות הבינלאומית תיארה מדי בוקר את מחוז 93 של צרפת כ“עיר תחת מצור” ותיארה כי "המדינה כושלת להגן על אזרחיה". במקביל, הערוצים החברתיים הציפו תמונות של אזרחים חבולים, ילדים מבוהלים ומבנים הרוסים. “העולם רואה את פריז נשרפת, ואת צרפת נאבקת להחזיר סדר בעירה בלי לחשוב על הסבל האנושי”, נכתב בעיתון מרכזי בלונדון.
במהלך השבועות הבאים, מאות בני אדם עדיין הוחזקו בשבי, וחלקם פורסמו בסרטונים שהפיצו החמושים ברשתות האינטרנט, תוך דרישה להכרה במדינת השכונות והפסקת “הדיכוי הצרפתי”.
כוחות בינלאומיים, כולל האו"ם והצלב האדום, דרשו סיוע הומניטרי מיידי ואמרו שצרפת עוברת על החוק הבינלאומי. צרפת עמדה בפני ביקורת חריפה על כך שניהלה את המבצע הצבאי על חשבון חיי אזרחיה.
"צרפת יצרה משבר אנושי שמתפשט מעבר לגבולותיה”, האשימה הכותרת ב'טיימס'.
החמושים מצידם הפיצו סרטונים בו הם הציגו את עצמם כ“צבא השכונות המדוכאות”, והכריזו כי מתקפתם היא אזהרה לכל צרפת: “לא ניכנע, לא נשלם במחיר עודף על חיי אזרחי השכונות שלנו. אנחנו דורשים הכרה בזכותנו הלגיטימית להכרה עצמית”.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
גם חודשים לאחר תחילת ההתקפה, העולם המשיך לגנות את צרפת. מדינות ערביות ואירופאיות פרסמו הצהרות חריפות, דרשו גישה הומניטרית מיידית והודיעו על סנקציות חריפות נגד צרפת. ראשי מדינה הזהירו כי ההמשך עלול להביא למשבר גלובלי. “צרפת היא לא רק איום על אזרחיה, אלא על יציבות אירופה כולה”, נכתב בדו"ח מיוחד של האו"ם.
לידיעת הקורא, נשיא צרפת עמנואל מקרון.
0 תגובות