בשנתיים האחרונות, זיכרונות המלחמה ממשיכים לרדוף תושבים מקיבוץ נחל עוז שעזבו אותו לאחר מתקפת השבעה באוקטובר, באותו בוקר נורא של שמחת תורה.
כתבי 'רויטרס' שוחחו עם תושבים מהקיבוץ שעדיין לא חזרו למקום שבו גדלו, מחשש שהמלחמה תפרוץ שוב במוקדם או במאוחר.
חלק מהתושבים, כמו אבישי אדרי, 41, שגדל שם עם ארבעת ילדיו ורוצה לשוב לביתו, מתקשים להחליט אם זה יהיה בטוח. "אנחנו מאוד מתלבטים לגבי החזרה," סיפר אדרי בריאיון טלפוני מרחוק מקיבוץ בצפון הארץ. "חשוב מאוד לחזור למען סגירת מעגל רגשי אחרי תחושת החוסר אונים והשפלה שחווינו, אבל זה מתנגש עם ההיגיון לגבי מה יקרה בהמשך."
תושבי הקיבוץ לשעבר תיארו שהייה של 17 שעות במקלטים, בניסיון לשרוד, אירוע שהפך לטראומה עמוקה בלב הקהילה.
כיום, למרות הפסקת האש התושבים עדיין חשים חשש ומעורבים בבלבול רגשי לגבי עתידם.
בעוד בקפלן גברו הקולות מזה יותר משנה לסיים את המלחמה בכל מחיר, מתברר שגם כיום, אחרי שחמאס וראשיו כמעט הושמדו לחלוטין, עדיין מקונן חשש בליבם של התושבים.
הממשלה הודיעה שתפסיק לממן שהות חלופית לתושבי הקיבוץ, כדי לעודד את החזרה, אך בערך מחצית מ-400 התושבים טרם חזרו. הסביבה, שכוללת שדות ותיל לאורך הגבול עם עזה, ממשיכה להזכיר את האיומים; חלק מהתושבים שחזרו לפני הפסקת האש דיווחו שעדיין נורו רקטות לעבר הקיבוץ בזמן הקרבות בעזה.
"המלחמה הפכה אותי לפחות נאיבי," אמר אדרי, שעד לפני האירועים נהג להסיע חולים מעזה לבית חולים בישראל.
"אולי אחרי האסון הגדול הזה, אנשים משני הצדדים יבינו שאין מה להרוויח ממלחמות כאלה," הוסיף. אולם הוא ציין שזה נראה בלתי סביר, תחושה שחוזרת על עצמה בקרב רבים בישראל. סקר של Pew Research Center מצא כי השנה רק 21% מהישראלים מאמינים ביכולת לחיות בשלום עם מדינה פלסטינית, לעומת כ-50% ב-2013, מציינים ב'רויטרס'.
תושבת נוספת, יעל רז לחיאני, 49, שהחזירה את משפחתה לקיבוץ באוגוסט האחרון, סיפרה כי גדלה בקיבוץ וזוכרת את ביקוריה בעזה בשנות ה-80, כולל חופים ומסעדות. "לפעמים חשבתי על הסבל של האנשים מעבר לגדר בעת סכסוכים," אמרה, "אבל היום אין לי מקום בלב השבור שלי לחשוב עליהם". כשנשאלה על האפשרות של דור חדש של אלימות, השיבה: "אני מקווה שלא, אבל כרגע זה מרגיש הכי סביר."
0 תגובות