מרימים עוגן
בשנת 1867, אמריקה של אחרי מלחמת האזרחים השתוקקה לחידוש שיצית את דמיונה. דבר לא הכין אותה לבאזז התקשורתי שעוררה ההכרזה על "מסע התענוגות הגדול" – הטיול המאורגן הראשון בהיסטוריה המודרנית. העיתונים בכל רחבי המדינה עסקו בתוכנית במשך חודשים, ותיארו אותה כפיקניק ענקי ונוצץ על סיפון ה"קוויקר סיטי", ספינת קיטור מפוארת שתחצה את האוקיינוס לעבר "הגלילות המופלאים ביותר בהיסטוריה"
בין הקוראים הנלהבים היה עיתונאי צעיר ותוסס בן 32 בשם סמואל קלמנס, שזה עתה החל לאמץ את הכינוי שיהפוך לאייקון: מארק טוויין. הוא נשבה לחלוטין ב"תוכנית הפיתויים" וכתב עליה ביומנו:
"לב אנוש לא יכול היה לעמוד בפני הפיתויים והמדוחים שבתוכנית הטיול... לא היה בנמצא אדם שיכול היה לקרוא את התוכנית מבלי להשתוקק להימנות על נוסעיו".
>> למגזין המלא - כנסו כאן
הוא נשלח ככתב מטעם עיתון ה"דיילי אלטה קליפורניה", והתחייב לספק לקוראיו באמריקה הצצה אל העולם הישן. המכתבים ששלח לא היו דומים לשום דבר שהציבור הכיר; בזמן שכותבים אחרים תיארו את ארץ הקודש ביראת קודש דתית ומיופייפת, טוויין הגיש לקוראים אמת חריפה, מצחיקה וחסרת רחמים.
הדיווחים שלו יצרו "באזז" חסר תקדים בארצות הברית; האמריקאים, שמאסו בתיאורי צליינות מתחסדים, בלעו בשקיקה את דבריו של הצעיר הנועז. טוויין הפך בין לילה לשיחת היום בסלונים של ניו יורק וסן פרנסיסקו, כשהוא מנפץ מיתוסים בזה אחר זה והופך לאייקון שמייצג את הקול האמריקאי החדש – הישיר, הציני והחופשי.
"נקנית בייסורים"
הקושי של טוויין עם המציאות הפיזית של הארץ בא לידי ביטוי בסרקזם המושחז שלו, שלא חס על שום פינה.
הוא תיאר את ארץ ישראל כ"ארץ של שממה, חסרת חן ונטולת חיוך", וכתב באכזבה גלויה:
"מכל הארצות בעלות הנוף המדכא, אני חושב שפלשתינה היא הנסיכה. הגבעות הן עקרות, הצבע שלהן דהוי, והצורות שלהן אינן ציוריות".
כשהגיע לירושלים, העיר שכה ציפה לראות, האכזבה הפכה למרירות ספרותית מופלאה:
"ירושלים היא כפר של עניים... כל הדרכים כאן הן דרכי עפר מאובקות ומלאות אבנים. העיר עצמה היא גבב של בתים עלובים" מצורעים, נכים, סומים ומטורפים מסתערים עליך מכל עבר, ומסתבר שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – 'בקשיש' נצחי.
הוא לעג ליומרנות של מורי הדרך ולניסיון להפוך כל סלע לאתר קדוש, כשהוא קובע בנחרצות: "בכל מה שקשור למדריך שלנו - המסורת חזקה מהעובדות".
אך בתוך המרירות והאבק, התרחשה אצל טוויין תפנית מפתיעה של התפעמות ברגע שבו פגש את האנשים, ובעיקר את היהודים. אל מול הכותל המערבי, הסרקזם שלו נאלם לרגע והתחלף בהתבוננות עמוקה וכואבת. הוא תיאר את היהודים הניצבים שם כמי שמחזיקים בשריד האחרון של תהילתם:
"הם באים לכאן כדי לספוד על חורבן ביתם ועל גלות עמם... זהו מחזה שקשה להישאר אדיש מולו" "הם נצמדים לשריד החורבן הזה כאילו הוא אוצר חי, בעוד שהעולם מסביבם השתנה לחלוטין, יש משהו ביהודי שאינו נכנע לתנאי הזמן והמקום, גם כשהוא נראה הכי עלוב".
למרות הביקורת על העליבות הפיזית, הוא זיהה ביהודים כוח היסטורי שאינו נשמע לחוקי הטבע. הוא התפעם מהעובדה שהעם הזה, למרות שאיבד את ארצו ואת ריבונותו, עדיין נאחז באבנים הללו באותה דבקות עתיקה.
אותה דואליות האכזבה מהאדמה וההערצה לעם היא שזיקקה את קולו של טוויין. הדיווחים מהמסע לא היו רק תיאור טיול, אלא כתב הגנה על האמת המסתתרת. הספר שנולד מהם, "מסע התענוגות לארץ הקודש", הפך לספרו הנמכר ביותר בחייו וקיבע את מעמדו כהומוריסטן הלאומי של אמריקה. טוויין החל את המסע כעיתונאי צעיר המחפש הרפתקה, אך סיים אותו כמי שזיהה ביהודי את "האריסטוקרטיה האינטלקטואלית של העולם", עם שסוד אלמוותו החל להעסיק את מוחו מאז ועד יומו האחרון.
מארק טוויין בלב הכרך היהודי
לאחר ההצלחה המסחררת של "מסע התענוגות", התיישב סמואל קלמנס בחוף המזרחי של אמריקה. בשנים שבין 1870 ל-1890, כשמארק טוויין הפך לדמות המפורסמת ביותר במדינה, הוא החל להשיל מעליו את שאריות הדעות הקדומות של ילדותו במיזורי הכפרית. בניו יורק ובהרטפורד, טוויין לא פגש עוד את היהודי כ"דמות מקראית" מעבר לים, אלא כעורך, כמוציא לאור, כאיש עסקים וכשכן.
טוויין נהג לשוטט ברחובות ניו יורק והתבונן בהשתאות בפריחה הכלכלית היהודית. הוא ציין בפני ידידיו כי העובדה ש"עסקי הסיטונאות העצומים בברודוויי, מה'באטרי' ועד 'יוניון סקוור', נמצאים למעשה בידיים יהודיות" היא ההוכחה הטובה ביותר ליושרם. עבורו, עולם המסחר היה מעבדה למוסר: "בסיסו של עסק מצליח הוא יושר", טען, "עסק אינו יכול לשגשג במקום שבו הצדדים אינם יכולים לסמוך זה על זה". בקהילה היהודית הוא מצא מודל של אמינות שהפריך את הסטריאוטיפים הישנים שספג בנעוריו.
בשנת 1886, נחשף טוויין לסיפור שהצית את חוש הצדק שלו. משה פנדרגראס, יהודי ישר ממיסורי, חתם על חוזה להובלת דואר עם הממשל האמריקאי. בשל טעות סופר מצערת, נרשם בחוזה סכום של 4 דולרים במקום 400 דולר. הממשל האמריקאי, בבירוקרטיה קרה ואכזרית, אילץ את פנדרגראס לבצע את העבודה במשך שנה שלמה עבור סכום זעום, תוך שהוא צועד 30 מיל מדי יום. טוויין זעם על ה"קמצנות והרמאות" של הקונגרס שסירב לפצותו במשך שנים, והציב את יושרו המוחלט של פנדרגראס כניגוד לשחיתות השלטונית.
באותן שנים החל להתפשט שמעו של הסופר היהודי שלום עליכם, שכונה בפי הקהל "מארק טוויין היהודי". כששמע על כך טוויין, הוא הגיב ברוחב לב ובשנינות האופיינית לו: "אנא אמור לו שאני הוא שלום עליכם האמריקאי". טוויין זיהה מיד את הקשר בין ההומור היהודי להומור שלו ששניהם דיברו בשמם של "האנשים הפשוטים" ולוחמי החופש.
טוויין החל לגבש תפיסה שהיהודים הם "האריסטוקרטיה האינטלקטואלית של העולם". במכתב פרטי לחבר, הוא העריץ את העובדה שזהו עם ששומר על מוסר משפחתי עילאי, שבו "הכבוד לזקנים הוא חוק בל יעבור", וציין כי מעולם לא ראה יהודי באמריקה פושט יד, שכן הקהילה תמיד דואגת לבניה בנדיבות.
כך, מתוך מפגשים יומיומיים בברודוויי ומתוך הזדהות עם עוולות שנעשו ליחידים, הפך טוויין לפילושמי מובהק בעידן שבו האנטישמיות הרימה ראש. כל אלו הכינו את הקרקע לרגע שבו יצא לגלות, יתייצב מול המהומות בווינה, ויכתוב את המניפסט שיטלטל את העולם בסוף המאה ה-19 - "בנוגע ליהודים"
בתוך הביצה האנטישמית
בספטמבר 1897 הגיע מארק טוויין לווינה, כשהוא מקווה לשקם את מצבו הכלכלי לאחר פשיטת רגל, אך מצא את עצמו בלב עיר שהפכה ל"ביצה של אנטישמיות" תחת הנהגתו של ראש העיר הדמגוג קארל לוגר.
בואו של הסופר הדגול נחוג בכל עיתוני וינה, וטוויין הופצץ מיד בבקשות לראיונות והזמנות להרצאות. אריסטוקרטים, דיפלומטים, מחזאים ועיתונאים – כולם התחרו על תשומת לבו של האיש המפורסם. בתמימותו, העניק טוויין ראיונות מיידיים לזיגמונד שלזינגר, אדוארד פוצל, פרדיננד גרוס ווינצנץ קיאוואצ'י – שכולם במקרה היו כותבים יהודים. הסופרים הלא-יהודים של וינה חשו כי "נגנבה להם ההצגה", ומהר מאוד נתנו ביטוי לקנאתם ולטינה שחשו.
המתקפה הראשונה על טוויין פורסמה בעיתון האנטישמי "קיקריקי" (Kikeriki), בדמות קריקטורה ארסית שניצלה משחק מילים לשוני מושחז. הכותרת הייתה: "מארק טוויין מחפש בווינה חומר (Stoff) לסיפורים חדשים". הקריקטורה התבססה על המשמעות הכפולה של המילה הגרמנית Stoff – שפירושה גם "חומר ספרותי" וגם "בד" או "טקסטיל".
באיור נראה טוויין כדמות בעלת ראש ענק האוחזת בפנקס, כשהוא מוקף בהמון של סוחרים יהודים בעלי מאפיינים פיזיים מוגזמים וסטריאוטיפיים. הדמויות, שיצאו מחנויות הנושאות שמות יהודיים מובהקים כמו "S. Cohn", נראו כמי שדוחקות בו ומשדלות אותו לקנות גלילי בד ובגדים.
על ידי צמצום החיפוש של טוויין אחר השראה אינטלקטואלית לכדי עסקה בשוק טקסטיל זול, ביקש העיתון לבזות את עבודתו. האזהרה שהופיעה בתחתית האיור הייתה מפורשת: "אבל עליו להיזהר שלא תדבק בידו סחורה פגומה (Poselwaare)". בהקשר של האנטישמיות הווינאית, היה זה עוקץ ברור – רמז לכך שעל ידי התרועעות עם אינטלקטואלים יהודים, טוויין חושף את "החומר הספרותי" שלו להשפעה היהודית הנחותה והרמאית כביכול.
הקריקטורה, עם זאת, הייתה רק ההתחלה. תוך זמן קצר מצא עצמו טוויין על הכוונת לא רק בגלל קשריו עם יהודים, אלא בגלל הטענה שהוא בעצמו יהודי! בפברואר 1898 תקף ה"קיקריקי" שוב את הכותב האמריקאי, בטענה שאימץ את שם העט שלו כדי להסתיר את זהותו היהודית. קתולים אוסטרים מעולם לא השתמשו בשמות מהתנ"ך, ולכן השם "סמיואל לנגהורן קלמנס" נשמע לאנטישמים הווינאים כשם יהודי מובהק.
ה"כינוי" הזה תפס במהירות, ותוך זמן קצר ציינו עיתונים ברחבי וינה שאפו של טוויין גדול ומעוקל, והחלו להתייחס אליו כאל "היהודי מארק טוויין" או "ההומוריסט האמריקאי-יהודי". האנטישמיות כבר לא הייתה נושא תיאורטי עבור טוויין, אך השאלה כיצד יגיב האייקון האמריקאי נותרה פתוחה.
אחד בשביל כולם
טוויין היה עד למהומות אלימות בפרלמנט האוסטרי, שם ראה כיצד הפכו היהודים לשעיר לעזאזל פוליטי למרות שהיו הקבוצה היחידה מבין תשע-עשרה האומות בקיסרות שלא הקימה לעצמה מפלגה. באותה תקופה פרשת דרייפוס עוד הסעירה את אירופה כולה. והנה ביום בהיר אחד טוויין קיבל מכתב נוקב מעורך דין יהודי-אמריקאי ששאל בייאוש: "האם אי פעם יורשה ליהודי לחיות ביושר, בכבוד ובשלום כמו שאר המין האנושי?
טוויין, שחש כי הוא האדם היחיד בעולם המסוגל לכתוב על הנושא ללא משוא פנים, טבל את עטו ב"דיו מחוממת בגיהנום" וכתב בשנת 1899 את המסה "בנוגע ליהודים" (Concerning the Jews), אותה כינה בגאווה "פנינת האוקיינוס שלי".
במאמר זה בנה טוויין כתב הגנה המבוסס על הערצה אינטלקטואלית עמוקה, כשהוא מציג את היהודים כ"אריסטוקרטיה האינטלקטואלית של העולם". כדי להוכיח את טענתו כי "יסודו של עסק מצליח הוא יושר", הוא שילב במאמר את מה שכינה "הדוגמה הציורית ביותר בהיסטוריה לאמונו של סוחר בעמיתו".
הוא תיאר את הדוכס מהסן, שהתעשר ממכירת נתיניו למלך אנגליה לצורך המלחמה בג'ורג' וושינגטון, אך נאלץ לברוח בחיפזון מארצו כאשר המלחמות הנפוליאוניות הפכו את כיסאו ל"חם מדי עבורו". בשיא המנוסה, היה חייב הדוכס להשאיר מאחוריו את כל רווחיו סכום אדיר של תשעה מיליון דולר ולהפקידם בידי אדם שיוכל לסמוך עליו ללא כל ביטחונות.
במקום לבחור בנוצרי, הדוכס בחר ביהודי בשם רוטשילד מפרנקפורט בעל אמצעים צנועים אך בעל אופי נעלה; "אופי כה נעלה עד שהותיר אותו בודד במערכה": שלושים שנה מאוחר יותר, כאשר אירופה שקטה והדוכס חזר מהגלות, השיב לו רוטשילד את הפיקדון המלא בתוספת הריבית שהצטברה. טווין מסיים את הסיפור: "ברגע האמת הנוצרי לא בחר בנוצרי, אלא ביהודי."
"כל הדברים הם בני תמותה, פרט ליהודי"
טוויין נדהם מהפער שבין מספרם המזערי של היהודים לבין השפעתם הכבירה, וכתב כי
"אם הסטטיסטיקה נכונה, היהודים מהווים רק אחוז אחד מהגזע האנושי. הדבר מזכיר ענן קלוש ועמום של אבק כוכבים האובד בתוך הזוהר של שביל החלב. מן הראוי היה שכמעט ולא נשמע על היהודי, אבל אנו שומעים עליו, ותמיד שמענו עליו. הוא בולט על פני כדור הארץ בדיוק כמו כל עם אחר, וחשיבותו המסחרית חורגת מכל פרופורציה לממדיו הקטנים".
בשנינותו המפורסמת הוא הוסיף כי ההבדל בין מוחו של הנוצרי הממוצע לזה של היהודי הממוצע הוא "כהבדל שבין ראשן לבין ארכיבישוף", וקבע כי היהודי הוא אזרח למופת שנוכחותו בסטטיסטיקה של הפשיעה נדירה באופן בולט.
למרות הכוונות הנעלות, המאמר עורר סערה ואכזבה בקרב יהודים רבים, שכן טוויין נפל למלכודת הסטריאוטיפים של זמנו ותיאר את היהודי כ"רודף ממון" ומשתמט משירות צבאי. ה-Jewish Chronicle בלונדון הגיב על כך באמירה המפורסמת: "מפני כל הסניגורים הללו, עלינו רק לומר – אלוקים, הצל אותנו מידי ידידינו".
טוויין אף הוכיח יושרה יוצאת דופן כאשר חזר בו מטעותו לגבי שירותם הצבאי של היהודים; לאחר שגילה את נתוני משרד המלחמה, הוא פרסם נספח מיוחד בשם "היהודי כחייל", שבו הצהיר כי פטריוטיות היהודי עלתה על זו של הנוצרי שכן הוא נלחם למען דגלו למרות שזכה ליחס משפיל ומזלזל במחנות.
את המניפסט חתם טוויין בשיר הלל לנצחיות העם, פסקה שהפכה לאחד הטקסטים המצוטטים ביותר בהיסטוריה היהודית:
"הוא ניהל מאבק מופלא בעולם הזה בכל הדורות; והוא עשה זאת כשידיו קשורות מאחורי גבו. הוא יכול היה להתגאות בעצמו, והיה נמצא לו צידוק לכך. המצרי, הבבלי והפרסי עלו, מילאו את כדור הארץ בשאון ובהדר, ואז דעכו כחומר של חלומות ונעלמו; היווני והרומי הלכו בעקבותיהם, הקימו רעש גדול, וגם הם חלפו; עמים אחרים צצו והחזיקו את הלפיד שלהם גבוה למשך זמן מה, אך הוא נשרף, והם יושבים עכשיו בדמדומים, או נעלמו. היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם, והוא עכשיו כפי שהיה תמיד: אינו מראה סימני התנוונות, לא תשישות של זקנה, לא היחלשות של איבריו, לא האטה באנרגיות שלו ולא קהות במוחו הערני והתוקפני. כל הדברים הם בני תמותה, פרט ליהודי; כל הכוחות האחרים חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד אלמוותו?".
אנו מכריזים בזאת
בשנים שלאחר פרסום המניפסט הגדול, בעודו שוהה באירופה, נרקם קשר אישי ומרתק בין מארק טוויין לבין אבי הציונות המדינית, בנימין זאב הרצל.
השניים הפכו לידידים, נהגו לצפות יחד בהצגות תיאטרון בשפה הגרמנית והפכו לקרובים מאד, עד כדי כך שטוויין הביע רצון להפיק מחזה שכתב הרצל. המפגש האינטלקטואלי בין ענק הספרות האמריקאי לבין המנהיג הציוני העניק לטוויין הזדמנות לחזות מקרוב בכוחה של המנהיגות היהודית החדשה.
בדרכו השנונה והאירונית, התייחס טוויין לחזון ריכוז היהודים בפלסטינה וציין כי אם ריכוז כזה של "המוחות המבריקים ביותר בעולם" אכן יתממש, יהיה זה מן התבונה המדינית לעצור זאת, שכן "לא יהיה זה טוב לתת לגזע הזה לגלות את כוחו; לו היו הסוסים מכירים את כוחם, לא היינו רוכבים עליהם עוד".
אם יש קשרים מי צריך פרוטקציה?!
במניפס שלו 'בנוגע ליהודים' תחת הנקודה החמישית במאמר, העוסקת בשאלה האם הרדיפות יסתיימו אי פעם, טוויין מספר שבעת שהותו בוינה סופת ברד כבדה הכתה בבית העלמין המרכזי בעיר.
טוויין תיאר בפירוט את ההרס העצום שנגרם בחלקה הנוצרית: 621 שמשות נופצו, למעלה מ-900 ציפורי שיר נהרגו, חמישה עצי ענק נקרעו לגזרים ומאות פנסי קבורה התנפצו לרסיסים. נדרש כוח עבודה של 300 פועלים במשך שלושה ימים כדי לפנות את הריסות הסערה.
>> למגזין המלא - כנסו כאן
אולם, בתוך הדיווחים הרשמיים על האסון, הבחין טוויין בשורה בעיתון שהציתה את דמיונו: "החלקה היהודית של בית הקברות נותרה ללא פגע לחלוטין". טוויין ציין בציניות כי מבין שורות הדיווח ניתן היה "לשמוע חריקת שיניים נוצריות" נוכח המראה של חלקה יהודית שלא ספגה ולו גרגיר ברד אחד. טוויין קינח בעוקצנות , ככה זה שיש כאלה שזכו ל"פרוטקציה משמיים".
0 תגובות