למעלה משבעה עשורים של עוינות סונית, שהתחלפה בהסלמה שיעית רדיקלית מאז מהפכת 1979, מובילים אותנו כעת אל נקודת מפנה היסטורית המערערת את כל מוסכמות העבר.
המציאות הנוכחית מציגה תמונה סוריאליסטית שבה דווקא מדינות סוניות, שעמדו בחזית המאבק נגד הריבונות היהודית מאז היווסדה, מוצאות עצמן פונות לישראל בבקשת סיוע מול הדרקון השיעי המאיים לבלוע אותן.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
אנו ניצבים בפני צומת דרכים תיאולוגי ופוליטי חסר תקדים. בעולם שבו קיימות למעלה מ-22 מדינות ערביות-מוסלמיות, נמשכת רדיפתו של כברת הארץ היהודית המקראית והיחידה, ריבונות ששורשיה מוכרים אף בקוראן עצמו.
כדי להבין את עומק הסכסוך הסוריאליסטי, יש להציב שאלה נוקבת: כיצד מעז המשטר באיראן לשגר פעם אחר פעם טילים לעבר ירושלים, תוך סיכון ישיר של מסגד אל-אקצא, הסמל המקודש ביותר לאסלאם בעיר? מהי אותה מוטציה מחשבתית המאפשרת למשטר הטוען להגנת האסלאם להמר על חורבן המקומות הקדושים לו? רק השבוע דווח על רסיסי יירוט שנמצאו ברחבת הר הבית - יירוט שבוצע על ידי יהודים מעל אל אקצא...
התשובה טמונה באידיאולוגיה משיחית קיצונית שאינה מסתפקת עוד במאבק פוליטי, אלא מאמצת חזון אפוקליפטי המקדש את הכאוס. הבנת הפרדוקס הזה היא הכרחית כדי לתפוס את גודל האיום המרחף לא רק על ישראל, אלא על המצפון האנושי ועל קודשי הדת כולם.
בעיניהם, אם המסגד ייפגע מטיל איראני, האשמה תוטל מייד על ישראל ("הכיבוש גרם לכך"), מה שישרת את הנרטיב האיראני ויצית את העולם המוסלמי בעוצמה חסרת תקדים.
הסלמת המתיחות במזרח התיכון שופכת אור על סתירה המאתגרת את ההיגיון הדתי המסורתי. העובדה שהרפובליקה האסלאמית של איראן מכוונת את מערכיה הבליסטיים לעבר ירושלים, עיר המאכלסת את המקום השלישי בקדושתו לאסלאם, מסגד אל-אקצא, לצד אוכלוסייה מוסלמית של קרוב ל-400,000 נפש, חושפת תמורה עמוקה במחשבה התיאולוגית-פוליטית.
אסטרטגיה זו מרמזת כי עבור משטר טהרן, הצו האידיאולוגי של העימות עם ישראל גובר כעת על הקדושה המהותית של המקומות והחיים אותם הוא מתיימר להגן.
הדילמה השיעית: שבירה מול הפרגמטיזם הסוני
העולם הסוני, המעוגן היסטורית בניהול פרגמטי של הטריטוריה והקהילה (אומה), מתבונן בתדהמה גוברת בלקיחת הסיכונים האיראנית הזו. בעוד המעצמות הסוניות המסורתיות מחשבות לעיתים קרובות את צעדיהן במונחים של יציבות אזורית ושימור הישגים, האידיאולוגיה השיעית הרדיקלית, כפי שהיא מפורשת על ידי אנשי הדת שבשלטון, נראית מונעת על ידי דוקטרינה חזונית מטורפת של אחרית הימים, 'יום הדין' וגורלה הסופי של האנושות.
קנאות קיצונית זו נבדלת ברצון להקריב את ההווה, ואף את הקודש החומרי (כמו המקומות הקדושים דוגמת אל-אקצא), לטובת ניצחון רוחני-דמיוני על מה שהם מגדירים כ"מעצמה זרה וקולוניאליסטית". דילמה זו מציבה את העולם הערבי הסוני בעמדה לא נוחה. הוא יכול רק להיווכח בחרדה בעוצמה השיעית המוסלמית הזו, המוכנה לסכן את אל-אקצא עבור רווחים גיאופוליטיים ואידיאולוגיים.
נעצור לרגע כדי להבין את עומק הזעזוע התיאולוגי המתרחש לנגד עינינו. כדי להבין מדוע המשטר האיראני יורה ללא הרף לעבר ירושלים תוך סיכון הרס מסגד אל-אקצא, עלינו לתפוס את טבעו של המשיחיות השיעית.
מדובר באמונה בחזרתו של האימאם ה-12, המהדי, שנעלם במאה ה-9 (ההיעלמות/הע'יבה). האידיאולוגיה הרדיקלית הנוכחית גורסת כי חזרה זו לא תתרחש בדרכי שלום, אלא חייבת להיות "מזורזת" על ידי כאוס עולמי ומלחמה כוללת נגד הכוחות הנתפסים כרוע.
בניגוד לאמונות ודתות אחרות המבקשות לשמר את העולם עבור אלוקים, משיחיות זו היא ביסודה אובדנית. הקודש החומרי (בניינים, מסגדים, חיים) הוא רק תפאורה זמנית. אם אל-אקצא ייהרס על ידי טיל איראני בקרב האחרון נגד ישראל, הרס זה ייתפס על ידי הקיצונים השיעים כאות האולטימטיבי לאפוקליפסה הנחוצה להתגלות המהדי.
יתר על כן: מכיוון שישראל היא זו שפתחה את המערכה נגד איראן, ייחשב מעתה חורבנה של אל-אקצא כפעולה הישראלית האולטימטיבית נגד האיסלאם. בהיגיון השיעי, תוצאה כזו אך ורק תשרת את חזון אחרית הימים האפוקליפטי, בו הכופרים היהודים תוקפים את המקום הקדוש (לכאורה) לאיסלאם.
דמיינו לרגע את אותו משטר מצויד בפצצת אטום. רציונליות ה"הרתעה" (לא לירות כדי לא להיות מושמד בתגובה) אינה חלה עוד על מי שרואים בהשמדתם העצמית מעבר אל הגאולה הסופית.
חשדנות המפרץ
מעבר לאיום האיראני, חשש אחר, מעודן יותר אך ממשי באותה מידה, רודף את בירות המפרץ. אם איראן נתפסת כאיום קיומי מיידי, הרי שגם האפשרות של ניצחון ישראלי מוחלט אינה מרגיעה בהכרח את המנהיגים המקומיים. רבים חוששים שתוצאה כזו תהפוך את ישראל למעצמת-על אזורית ללא עוררין. הפרספקטיבה של ישראל דומיננטית ללא משקל נגד מדאיגה כמעט כמו ההגמוניה של הרפובליקה האסלאמית. המונרכיות הערביות חוששות לראות את השפעתן מתפוגגת לטובת סדר חדש שבו הן יהיו שחקניות משניות בלבד. לכן, למרות קיומו של אויב משותף, הדרך לנורמליזציה אמיתית נותרת חסומה.
העוינות מושרשת בחזון שבו קיומה של ריבונות יהודית על אדמה שהייתה בעבר תחת שלטון מוסלמי נתפסת כ"אנומליה רוחנית". בפרספקטיבה זו, העולם הערבי-מוסלמי ניצב בפני אתגר זהותי, קבלת ישראל תיחשב, עבור חלקם, כערעור על היררכיה היסטורית ודתית שנקבעה מראש באידיאולוגיה האיסלאמית.
ובמאמר המוסגר, הגדרת היהדות כ"אנומליה" חושפת חוסר עקביות עמוק בתוך אסלאם שנראה כמאבד את אחיזתו. כיצד יכולה דת-האם, היהדות, להיתפס כאנומליה על ידי אמונה ששאבה את כל חיוניותה ומבנה מתוך היסודות שהיהדות הפיחה בה?
הרצון הזה לראות אי-התאמה במקום שבו קיימת קרבה ישירה מראה עד כמה האידיאולוגיה הפוליטית השתלטה על העקביות הרוחנית, מה שהופך את הדו-קיום לבלתי נסבל פסיכולוגית עבור אלו המסרבים להכיר בעובדה היסטורית זו. "אמת" אסלאמית זו, המתיימרת להיות אוניברסלית, נשענת על המסד העברי תוך ניסיון להכחישו, ובכך יוצרת חוסר היגיון תיאולוגי שבו המקור נדחה על ידי הזרם שהוא עצמו יצר.
היהדות וישראל, כמטרות מסומנות, נמצאות בקו הראשון, אך ניתוח המומחים מראה כי האידיאולוגיה השיעית מהווה סכנה לכל הדתות. על ידי הכפפת האמונה לשאיפה הגמונית של שליטה אזורית, המשטר האיראני הופך את הדת לכלי מאבק טוטליטרי. הסכנה טמונה ביכולת הזו לרוקן את המסר הדתי מתוכנו האתי כדי לשמר רק את כוח הגיוס שלו. אם אידיאולוגיה זו מוכנה לסכן את המקומות הקדושים שלה עצמה למען הניצחון, הרי שבדרך של היקש (אינדוקציה), היא לא תייחס שום ערך לשימור המקומות הקדושים לנצרות או למיעוטים דתיים אחרים. נקודה למחשבה!
שאלה נותרת בעינה: מדוע חלק מהעולם הפרוגרסיבי וזרמים דמגוגיים מסוימים מגלים השלמה עם משטר זה? תופעה זו נובעת מצורה של דיסוננס קוגניטיבי המעדיף להתעלם מהמציאות כדי לא להיאלץ להודות שחזון העולם שלנו שגוי. עבור פרוגרסיביים מסוימים, איראן נתפסת כמעוז האחרון נגד ההגמוניה המערבית. בהתמקדותם במאבק זה, הם מסתירים את טבעו המדכא של המשטר. התאבדות זו של המחשבה המערבית מתבטאת בתמיכה, מתוך דמגוגיה או עיוורון, במשטרים הבזים לאותם ערכים שהפרוגרסיביים מתיימרים להגן עליהם. בסירובם לראות את האופי הסופני של המשטר האיראני, הם מכשירים, בדרך של היקש, את דעיכת מודל החברה שלהם עצמם.
דמגוגים פרוגרסיביים אלה מנצלים את השנאה לאויב משותף (אימפריאליזם אמריקאי והבלים דומים אחרים) כדי להתאחד עם כוחות שהם עצמם היו הקורבנות הראשונים שלהם (חירויות הפרט, זכויות נשים). לכן המשיכה לרדיקליות האיראנית מציעה להם בהירות פשטנית המפתה את מי שמחפשים תשובות מוחלטות, אפילו במחיר חירותם שלהם.
הציניות המוקעת על ידי מומחים ערבים-שיעים אינה רק בעיה של ביטחון לאומי אלא אתגר המופנה למצפון האנושי. בנכונותו להכות בירושלים תוך סיכון הרס היקר ביותר לאסלאם, המשטר מראה כי האידיאולוגיה שלו אינה בשירות ד-אלוהים, אלא בשירות כוח שאינו מכיר עוד בגבולות.
מול סכנה זו החורגת מגבולות אזוריים, נראה כי רק ישראל לוקחת את גורל העולם ברצינות. המחויבות הצבאית של ישראל אינה פרי של דחף מלחמתי, אלא של מודעות חריפה לנחיצות. בלוגיקה היהודית, ההישרדות היא צו מוסרי. בהתנגדותה הפיזית לאידיאולוגיית הכאוס הזו, ישראל הופכת למגינת המציאות. היא מגינה לא רק על אזרחיה, אלא פועלת כבריח האחרון המונע פיצוץ משיחי רדיקלי שלא יבחין בין דתות או אומות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
למרות זאת, העולם הערבי הסוני, אף שהוא שומר על איפוק, מתבונן במאבק זה בחרדה אמיתית. הם יודעים שאם האריה הישראלי יכרע, המבנה האזורי כולו והקודש של האסלאם המסורתי יקרסו תחת הלחץ של הניהיליזם הדתי הזה.
וברוח ימים היסטוריים אלו נסיים בתפילה נרגשת:
0 תגובות