המסך בחדרה של שילה סריווסטבה בניו דלהי הואר באור כחלחל וחלוש בשעת לילה מאוחרת של שנת 2023. על הצג הופיעה הודעה פשוטה, כמעט בנאלית: "האם אכלת היום?". עבור רוב האנשים, זו הייתה שאלה שגרתית, אולי אפילו מציקה. עבור שילה, זה היה רגע שבו נעתקה נשימתה.
סבתה, האישה שגידלה אותה ושנפטרה שנה קודם לכן, מעולם לא הייתה אישה של מילים גדולות או של הצהרות אהבה רגשניות. אהבתה באה לידי ביטוי דרך אוכל, דרך דאגה יומיומית לרווחתה הפיזית של נכדתה, ודרך מעיל שנדחף לידיה רגע לפני שיצאה מהבית. סבתה של שילה לא הייתה עוד בחיים, אך בזכות הזנת מאות הודעות וואטסאפ, הקלטות קוליות וזיכרונות כתובים לתוך אלגוריתם של בינה מלאכותית, "הסבתא הדיגיטלית" חזרה לשאול את השאלה המוכרת ביותר. "זה הרגיש כאילו היא נוגעת שוב בחיי," שיתפה שילה מאוחר יותר, "הלב שלי לא ידע להבחין בהבדל".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הסיפור של שילה אינו מקרה בודד. הוא מייצג את קצה הקרחון של תעשייה מתפתחת המכונה "GriefTech" (טכנולוגיית אבל), המבטיחה לגשר על התהום הפעורה שבין החיים למוות באמצעות שרתים מרוחקים וקודים מורכבים. אך בעוד הטכנולוגיה דוהרת קדימה, היא מעוררת שאלות פילוסופיות, פסיכולוגיות ואף הלכתיות כבדות משקל.
זה אולי נשמע לכם משהו קטן ולא רציני, אבל תעשיית ה-GriefTech אינה רק פנטזיה של ספרי מדע בדיוני - היא מציאות כלכלית המגלגלת מיליוני דולרים, המבוססת על היכולת של מודלי AI לחקות דפוסי דיבור, טון וזיכרונות של אנשים שנפטרו. חברות כמו Project December מאפשרות למשתמשים לשוחח עם גרסאות דיגיטליות של יקיריהם תמורת תשלום, בעוד אפליקציות כמו Seance AI מציעות חוויה דומה תוך יצירת "גרסת רפאים" המבוססת על נתונים שהוזנו אליה. גם חברת HereAfter AI, שהוקמה על ידי ג'יימס ולאהוס לאחר שפיתח את ה-Dadbot – צ'אטבוט המבוסס על סיפורי חייו של אביו הגוסס – מאפשרת לאנשים נוספים להעלות זיכרונות בעודם בחיים כדי ליצור אווטאר שימשיך לספר את סיפורם לדורות הבאים. וזה רק קצה הקרחון.
התעשייה שמעבר לקבר - חיים דיגיטלים
תעשיית ה-GriefTech פועלת על ציר שנע בין שימור של זיכרונות ליצירה אקטיבית של "חיים" וירטואליים. הטכנולוגיה מאפשרת כיום לשכפל את הקול האנושי בדיוק מצמרר, תוך ניתוח גובה הצליל, הקצב, המבטא ואפילו המטען הרגשי של הדובר. חברת אמזון, למשל, הציגה יכולת של העוזרת הקולית "אלקסה" להקריא סיפור לילד בקולה של סבתו המנוחה, בהתבסס על פחות מדקה (!) של הקלטה מקורית.
חברות אלו המאפשרות 'להקים לתחייה' את הדם שנפטר בצורה וירטואלית משתמשות בנתונים אישיים שנאספו לאורך חיים שלמים – הודעות דואר אלקטרוני, פוסטים ברשתות חברתיות והקלטות קוליות – כדי לזקק "תמצית" דיגיטלית של האדם. התוצאה היא יצור דיגיטלי שאינו מסוגל לחשוב או להרגיש, אך מילותיו מציעות מראית עין של אנושיות שמנציחה את הנפטר באופן שמרגיש אמיתי למשתמש.
הדינמיקה הזו יוצרת מצב שבו האדם ממשיך "לחיות" במכשירים היומיומיים שלנו, מחכה בכיסנו לרגע שבו נחליק אצבע על המסך ונעיר אותו לחיים. כך למשל לינדה הנלי, שקולה של אמא המנוחה חסר לה, שהשתמשה ב-ChatGPT כדי לשחזר אותו. היא שיתפה כי היא משתמשת בבוט לא כניסיון להאמין שאמה באמת שם, אלא כחבר המביא נחמה וחוכמה ברגעי ספק - כפי שהיתה אמה עבורה בחייה.
אבל וירטואלי - ביקורת המומחים בעד ונגד
מנקודת מבט פסיכולוגית, ה-GriefTech מציב אתגרים חסרי תקדים למנגנוני ההתמודדות האנושיים. המוח האנושי אינו מתוכנת להתמודד עם נוכחות מתמשכת ודינמית של מי שכבר איננו - כמאמר רבותינו "גזירה על המת שישתכח מן הלב". ד"ר סאריקה בורה, פסיכולוגית מומחית, מזהירה כי טכנולוגיות אלו עלולות לעכב את תהליך האבל על ידי השארת האנשים בשלב הראשון של המודל של קובלר-רוס: ההכחשה. "כשאתה מרגיש כל הזמן את נוכחותם, ההיעדר לעולם לא מעובד באמת," היא מסבירה. המשתמש נשאר "תקוע" במרחב רגשי שבו האובדן אינו מקבל סופיות, והכאב של הניתוק הפיזי ממוסמס על ידי קרבה דיגיטלית מלאכותית.
כך למשל, הסיפור של אינאיה, סטודנטית שאיבדה את חברתה הטובה ביותר בתאונת דרכים, מדגים את הסכנה של תלות רגשית בצורה טובה. אינאיה, שקבלה תוצר המציג את החברתה בדרך זו בעזרת AI בילתה שעות בכל יום בשיחה עם הבוט שחיקה את חברתה, עד שהוריה נאלצו להתערב בשל ההתכלות הרגשית שלה - רגעים לפני שיכולה היתה להיפגע נפשית מהאובססיביות ההתמכרותית שהגיעה אליה. כך שבעוד שהטכנולוגיה יכולה להציע הקלה זמנית, היא עלולה להפוך לממכרת, בדומה לחומרים פסיכואקטיביים הדורשים פיקוח רפואי.
בנוסף קיימת גם סכנה של יצירת זיכרונות כוזבים. המעבר מזיכרון סטטי (כמו צילום) לזיכרון אינטראקטיבי (כמו בוט) מייצג שינוי מהותי: לצילום יש עבר, לבוט יש עתיד - הוא יכול לומר דברים שמעולם לא נאמרו במציאות. מחקרים מראים כי תמונות וסרטוני וידאו שנערכו על ידי בינה מלאכותית יכולים להטמיע זיכרונות שלא היו מעולם, ולעוות את הזיכרונות האמיתיים של האדם על יקיריו. המוח הוא מספר סיפורים לא אמין, והוספת נתונים סינתטיים למשוואה עלולה להוביל לערפול של דמותו האמיתית של הנפטר. ככל שהבוט הופך לנגיש יותר, כך גובר הסיכון לתלות רגשית; במקום לבנות מערכות יחסים חדשות עם אנשים חיים, האבלים עלולים למצוא עצמם שוקעים בתוך מערכת יחסים "דיגיטלית" עם צל של אדם.
מנגד, חוקרים אחרים מציעים את מודל ה-HGM-VM (Hybrid Grief Model of Virtual Mourning), הרואה באבל הדיגיטלי אינטראקציה דינמית המאפשרת המשכיות של קשרים במרחבים וירטואליים. עבור דור ה-Z ודור האלפא, שהם ילדים שנולדו למציאות דיגיטלית, הטקסים הדיגיטליים – כמו למשל הלוויות רבות משתתפים במציאות וירטואלית – מספקים להם תמיכה קהילתית שחוצה גבולות גיאוגרפיים. המפתח, כך נראה, טמון במודעות של המשתמש: האם הוא רואה בבוט כלי לעיבוד רגשי או תחליף לאדם החי? מחקרים מראים כי כאשר משתמשים מכירים בהבדל שבין הסימולציה למציאות, האינטראקציה יכולה לשמש כ"פיגום רגשי" המסייע לשמור על יכולות הטיפול והחיבור של האדם בתקופת המעבר הקשה של האובדן.
המבוך המשפטי של הירושה הדיגיטלית
באופן מפתיע, אחת השאלות הגדולות היא, כיצד ידעו אלה שאמורים לקבל את המידע על קייומו. בעודנו מעבירים חלקים גדלים והולכים מחיינו למרחב הווירטואלי, אנו צוברים נכסים דיגיטליים שערכם - הסנטימנטלי והכלכלי כאחד - הוא יכול להיות עצום. הערכות מראות כי המשתמש הממוצע מחזיק בנכסים (כמו ארנקי קריפטו, חשבונות בנק מקוונים, תמונות וסרטונים) בשווי שנע בין 37,000 ל-55,000 דולר.
הבעיה המרכזית היא שרוב המשתמשים אינם נערכים להעברת הנכסים הללו הלאה. מצב זה יוצר ואקום שבו המידע קיים פיזית על שרתי החברות, אך נותר חסום ובלתי נגיש ליורשים החוקיים. כך, בהיעדר "מפתח" או הרשאה מוגדרת מראש, מורשת שלמה ורכוש רב עלולים להישאר נעולים לנצח מאחורי סיסמאות שאיש אינו יודע.
החוק מתקשה להדביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית ולהציע פתרונות ראויים. חוק ה-RUFADAA (Revised Uniform Fiduciary Access to Digital Assets Act), שאומץ ברוב מדינות ארה"ב, מנסה להסדיר את הגישה של נאמנים ויורשים לחשבונות מקוונים. עם זאת, החוק מבחין בין "תוכן של תקשורת אלקטרונית" (כמו הודעות דואר אלקטרוני וואטסאפ) לבין "נכסים דיגיטליים אחרים". ללא הסכמה מפורשת ומתועדת של המשתמש בעודו בחיים – למשל דרך הגדרות של "מנהל חשבון לא פעיל" בגוגל או הוראות מפורשות בצוואה – יורשים עלולים להיחסם לצמיתות מגישה למידע הפרטי ביותר של יקיריהם.
הסכמי תנאי השירות של החברות הגדולות (Boilerplate Terms of Service) גוברים לעיתים קרובות על דיני הירושה המסורתיים. חברות רבות כוללות ממש סעיפים של "חוסר זכות לירושה", הקובעים כי הבעלות על החשבון פוקעת עם מות המשתמש. יתרה מכך, חוקים כמו ה-CFAA (Computer Fraud and Abuse Act) עלולים להפוך כניסה של בן משפחה לחשבון של נפטר באמצעות סיסמה ידועה לעבירה פדרלית, אם תנאי השירות של הפלטפורמה אוסרים על שיתוף סיסמאות.
צעדים חיוניים לניהול ירושה דיגיטלית
אך הסיכון בניהול לקוי של ירושה דיגיטלית אינו רק כספי. קיימים חששות אתיים עמוקים לגבי ה"אינסטרומנטליזציה" של הנפטר – הפיכתו לכלי לסיפוק צרכי החיים ללא יכולתו להתנגד. כפי שציינה העיתונאית אמי פירסי ב-Guardian, המתים "חיים" כעת בתוך המכשירים שלנו, מחכים להזמנה שתעלה אותם באוב בלחיצת כפתור. והמתח הזה שבין הפרטיות לבין הצורך של המשפחה בגישה למידע (למשל לצורך סגירת עסקים או שימור זיכרון) נותר אחד האתגרים הגדולים של המשפט המודרני.
זיכרון מול היסטוריה: משנתו של הרב יונתן זקס זצ"ל
בנוגע לסוגיא זו סיפק מי שהיה לרבה הראשי של בריטניה, הרב יונתן זקס ז"ל, תובנה עמוקה על ההבדל שבין זיכרון לבין אחסון נתונים. בעולם שבו שרתים מרוחקים מתעדים הכל, קיים בלבול בין "היסטוריה" לבין "זיכרון". היסטוריה היא התשובה לשאלה "מה קרה?", והיא עוסקת בעובדות חיצוניות השמורות במכונות. זיכרון הוא התשובה לשאלה "מי אני?", והוא עוסק בזהות, בסיפור ובמורשת שאנו מעבירים לדור הבא.
הסכנה ב-GriefTech היא הפיכת הזיכרון החי להיסטוריה ממוכנת. "בעידן שבו זיכרונות המחשב גדלו, הזיכרון האנושי שלנו התכווץ," הזהיר הרב זקס. Immortality (נצחיות) בעולם הזה אינה מושגת דרך פיקסלים או צ'אטבוטים המדמים נוכחות פיזית, היא מושגת דרך הטוב שאדם משאיר אחריו, המורשת הרוחנית, הממשיך להדהד במעשיהם של בני אדם חיים אחרים. המודל היהודי של נצחיות מבוסס על "העברת הלפיד" - הפיכת חיינו לפרק בתוך ספר שהתחילו אבותינו ושימשיכו ילדינו.
בעוד שהעולם המודרני עסוק בשימור המראה והקול, המסורת היהודית מדגישה את שימור ה"רוח". המושג של "צוואה רוחנית" הוא הדרך האותנטית שבה אדם מנציח את ערכיו. מיעקב אבינו, שביקש שיוכל לדעת על מיתתו מוקדם כדי שיוכל לצוות את בניו על השלום ועל דרכי השם, ועד לרבי יהודה החסיד, שצוואתו משמשת כמדריך התנהגותי וערכי כבר מאות שנים, היהדות מעדיפה את המילה הכתובה והחיה בלב התלמיד על פני החיקוי הטכנולוגי.
אתיקה, אמת ועתיד הזיכרון האנושי
ככל שאנו מתקדמים לעבר עתיד שבו הדיגיטציה של האדם היא בלתי נמנעת, עלינו לקבוע קווים אדומים. האפשרות של בוטים לומר דברים שהנפטר מעולם לא אמר מעלה שאלות של יושרה ושל כבוד למת. האם יש לנו זכות "להחיות" אדם שלא נתן את הסכמתו לכך?.
חברות כמו HereAfter AI מנסות לפתור זאת על ידי הגבלת הבוט למידע שהוקלט במפורש על ידי המשתמש בחייו, אך הפיתוי להשתמש במודלים גנרטיביים כמו ChatGPT כדי להפוך את הבוט ל"שיחתי" יותר הוא עצום.
במובן העמוק, ה-GriefTech מייצג ניסיון מודרני "לרמות" את המוות או לפחות להקהות את עוקצו. אולם, כפי שנוכחנו לראות מהפרספקטיבה היהודית כפי שהציג אותה הרב זקס, כוחו של הזיכרון נובע דווקא מהעובדה שהאדם איננו. באחת מהלוויות שהשתתף בהן שהיתה שייכת לאדם צעיר שנפטר בדמי ימיו תיאר זאת הרב זקס כך: הנחמה לא מגיעה מנוכחות מלאכותית, אלא מהידיעה שכל מעשה טוב שעשה המנוח ממשיך להדהד אצל המשתתפים בלוויה, שיצרו "גלי הדף" של חסד. המורשת הדיגיטלית האמיתית אינה קובץ MP3 בקולו של הנפטר, אלא השימוש בטכנולוגיה כדי להפיץ את תורתו, את חזונו ואת אהבתו באופן שבונה חיים חדשים.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הבחירה בידינו: אנו יכולים להשתמש בטכנולוגיה כדי להנציח את ה"אדם" – רעיונותיו, תובנותיו, ערכים שהנחיל – ולא רק את הנתונים שהשאיר אחריו בשרתים מרוחקים. "דברים שאותם אנו זוכרים אינם מתים," אמר "זה הכי קרוב שאנחנו מגיעים לאלמוות עלי אדמות". האלמוות הזה אינו נמצא בענן, אלא בלבם של אלו שממשיכים את הסיפור.
0 תגובות