מאחורי דבריו של ג'יי די ואנס על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל מסתמן שינוי עמוק: הברית נמשכת, אך הופכת לעסקית, מותנית וכפופה ללוח הזמנים האסטרטגי של וושינגטון מול איראן, סין והמזרח התיכון.
דבריו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס בשבוע שעבר על הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, אינם מעידים בהכרח על קרע מוחלט בין וושינגטון לירושלים. הם חושפים דבר מה עדין יותר, ואולי מדאיג יותר: שינוי בטבעה של הברית עצמה.
במשך עשרות שנים, היחסים בין ישראל לארצות הברית נשענו על נוסחה בלתי כתובה. ארצות הברית יכלה לבקר את ישראל, לעיתים בחריפות. היא יכלה להסתייג ממבצע צבאי, להתנגד למדיניות פנימית או להפעיל לחץ דיפלומטי. אך היא הכירה בעובדה יסודית אחת: ישראל חיה במציאות ביטחונית שאין לה מקבילה, ובסופו של דבר שמורה לה הזכות להכריע בעצמה מה נוגע לעצם הישרדותה. נדמה כי כלל בלתי כתוב זה עומד כיום למבחן.
כאשר סגן הנשיא האמריקאי מזכיר ששני שלישים מאמצעי ההגנה שהגנו על ישראל נבנו ומומנו בידי ארצות הברית, הוא אינו מוסר רק נתון תקציבי. הוא מציף בפומבי מציאות שבעלות ברית נוהגות בדרך כלל להשאיר מאחורי הקלעים: תלות אסטרטגית יוצרת כוח פוליטי.
אין זו הכרזה מפורשת על הפסקת משלוחי הנשק. אין זה איום משפטי. אך המסר המשתמע ברור. לפי ההיגיון הזה, ישראל אינה יכולה לדרוש עצמאות מדינית מלאה, בעוד היא תלויה במידה רבה כל כך בעוצמתה הצבאית, התעשייתית והכלכלית של ארצות הברית. במילים אחרות, הברית אינה נעלמת. היא הופכת למותנית.
ברית שהופכת לחוב פוליטי
יהיה זה שגוי לטעון שדונלד טראמפ חדל לראות בישראל בעלת ברית חשובה. ישראל נותרת בעיני וושינגטון כוח צבאי מרכזי, שותפה טכנולוגית, מקור מודיעיני מן המעלה הראשונה ומחסום אסטרטגי מול ההתפשטות האיראנית. אך יהיה זה נאיבי באותה מידה לחשוב שלא חל דבר.
השינוי אינו נוגע רק לערכה האסטרטגי של ישראל, אלא למידת חופש הפעולה שוושינגטון עדיין מוכנה לאפשר לה. ישראל אינה נתפסת עוד רק כבעלת ברית שיש לשלב את האינטרסים שלה בקבלת ההחלטות האמריקאית. יותר ויותר היא מוצגת כשותפה שאמורה להתיישר לפי האסטרטגיה שמתגבשת בוושינגטון. כאן מקבלים דבריו של ג'יי די ואנס את משמעותם המלאה.
הסיוע הצבאי האמריקאי אינו מוצג עוד רק כהשקעה ביציבות האזורית או כביטוי למחויבות היסטורית. הוא הופך למעין חוב פוליטי. הוא מוזכר כדי להזכיר לישראל כי מוטלת עליה חובת משמעת כלפי הספק העיקרי שלה. אך ברית אסטרטגית אינה אמורה לפעול כך.
ברית אמיתית מניחה ששני הצדדים יכולים להשפיע זה על זה, להתווכח ולעיתים אף להתנגד, מבלי שאחד מהם יהפוך את אמצעי הסיוע שלו לכלי של אפוטרופסות. מרגע שהסיוע הופך לטיעון פומבי שנועד לכפות קו מדיני, הוא חדל להיות תמיכה בלבד. הוא הופך למנוף של תלות.
מדיניותו של דונלד טראמפ תמיד הונחתה בידי היגיון עסקי. השאלה הראשונה שלו אינה בהכרח איזו ברית יש לשמר לעשרים השנים הבאות. השאלה היא: מה מקבלת אמריקה, כאן ועכשיו, בתמורה למה שהיא נותנת?
השיטה הזאת הניבה במהלך כהונתו הראשונה החלטות שהיו חיוביות מאוד מבחינת ישראל: ההכרה בירושלים כבירת ישראל, ההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן, הסכמי אברהם ומדיניות הלחץ המקסימלי על איראן. אך אותה תפיסה עצמה כוללת חולשה עמוקה. שותפות המבוססת על תוצאה מיידית יכולה להתחזק היום ולהיבחן מחדש מחר, ברגע שהמחיר הפוליטי, הכלכלי או הצבאי נראה גבוה מדי בעיני הנשיא האמריקאי.
טראמפ אינו חושב כשומר הקלאסי של הבריתות המערביות. הוא חושב כנשיא המבקש ניצחון מהיר, נראה לעין ובעל ערך פוליטי. הוא מבקש להצהיר כי שם קץ למלחמות האינסופיות, השיב את העוצמה האמריקאית והשיג הסכם שקודמיו לא הצליחו להשיג. זו הסיבה שאיראן נמצאת במרכז החישוב שלו.
מבחינת וושינגטון, הסכם עם טהרן יכול לשאת יתרונות שונים: צמצום הסיכון להתלקחות אזורית, מניעת זינוק במחירי הנפט, אבטחת נתיבי השיט, הפניית משאבים אמריקאיים לעימות מול סין והצגת טראמפ כאיש שמנע מלחמה נוספת במזרח התיכון. אך מבחינת ישראל, הסוגיה האיראנית אינה מסתכמת בפרמטרים הללו.
מבחינת ארצות הברית, איראן היא בעיה של הפצה גרעינית, ביטחון ימי, איזון אנרגטי ותחרות בין מעצמות. מבחינת ישראל, איראן היא איום קיומי: תוכנית גרעין, יכולות בליסטיות, רשתות צבאיות אזוריות, מימון טרור, כיתור אסטרטגי ואידיאולוגיה של חורבן. לכן, שתי המדינות יכולות להשתמש באותן מילים, שלום, ביטחון, הרתעה ויציבות, מבלי לדבר על אותה מציאות.
כאן המתח הופך למבני. ברית אינה יכולה לדרוש ממדינה לוותר על שיקול הדעת שלה בענייני הישרדות. בוודאי לא כאשר היא מתמודדת עם יריב שכבר הוכיח את יכולתו להזיק, מחזיק ביכולות בליסטיות משמעותיות וממשיך לקיים עמימות מתמשכת סביב שאיפותיו הצבאיות. לארצות הברית יש מנוף עצום משום שהיא הספקית הצבאית העיקרית של ישראל. אך מנוף זה אינו מעניק לה סמכות עליונה להחליט במקומה של ישראל מהו איום קיומי.
אמריקה יכולה לייעץ, להתנגד, להזהיר ולהציע מסלול דיפלומטי. אך היא אינה יכולה לבקש מישראל להשעות את ערנותה לטובת הבטחה שאינה בשליטתה, הסכם שהערבויות בו עשויות להשתנות וממשל אמריקאי שסדרי העדיפויות שלו עשויים להשתנות לפי בחירות, מחירי נפט או המאבק מול בייג'ין.
מעצמה גדולה יכולה לחתום על הסכם, לשנותו, לבטלו או לפרוש ממנו. ישראל, לעומתה, אינה יכולה לשנות את הגיאוגרפיה שלה. זוהי המגבלה שוושינגטון אינה תמיד מפנימה. בבירות המערביות אפשר לדון באיום במשך חודשים בישיבות דיפלומטיות. בישראל, איום יכול להתממש בתוך דקות. הפער הזה אינו עניין רגשי. הוא נובע מן הגיאוגרפיה, מן הניסיון ההיסטורי ומאופיו של הסיכון.
לכן, אי אפשר לפטור את הדאגה הישראלית כבהלה פוליטית. היא נשענת על לקח היסטורי שחזר על עצמו פעמים רבות: כאשר איום מוערך בחסר במשך זמן רב מדי, מחיר אי העשייה נעשה בסופו של דבר כבד יותר ממחיר המניעה.
יש להביא בחשבון גם את הממד האישי ביחסים בין טראמפ לבנימין נתניהו. טראמפ פועל מתוך תפיסת נאמנות. הוא מייחס חשיבות מיוחדת למחוות, לגילויי הערכה ולתחושות של השפלה. לכן ייתכן שהוא רואה בנתניהו לא רק בעל ברית מורכב, אלא גם מנהיג שעלול לשבש את הסיפור הפוליטי שהוא מבקש לבנות.
טראמפ רוצה להציג את עצמו כאיש שהחזיר לאמריקה את סמכותה ושם קץ למעגל המלחמות האזוריות. אולם ישראל נחושה לשמור על חופש הפעולה הצבאי שלה בלבנון, בסוריה ומול איראן, יכולה להצטייר בתוך הסיפור הזה כמכשול.
אין הכרח שטראמפ מבקש להחליש את ישראל. מדובר במשהו מדויק ומסוכן יותר: נראה שהוא מסרב לכך שהאסטרטגיה הישראלית תקבע את לוח הזמנים של נשיאותו. ההבדל הזה מהותי.
ישראל סבורה שחופש פעולה אמין הוא תנאי הכרחי כדי למנוע מאויביה להפוך את יכולותיהם לאיום בלתי הפיך. וושינגטון, לעומת זאת, עלולה לראות באותו חופש פעולה סיכון שעשוי להכשיל את המשא ומתן הגדול שלה מול טהרן. כך, מה שעבור ישראל הוא תנאי לביטחון הופך, בעיני אמריקה, למשתנה שיש לשלוט בו.
הסכנה הגדולה מופיעה כאשר הברית מצטמצמת לחשבונאות של משלוחי נשק, מיליארדי דולרים ומערכות יירוט. ברית אסטרטגית אינה נשענת רק על מה שמדינה אחת מעניקה לאחרת. היא נשענת גם על מה שכל אחת מהן מונעת. ישראל אינה רק מקבלת סיוע אמריקאי. היא מעניקה לארצות הברית עומק מבצעי, יכולות מודיעיניות, שיתוף פעולה טכנולוגי, ניסיון צבאי ונוכחות אסטרטגית באזור שבו לוושינגטון יש פחות ופחות שותפות יציבות ואמינות.
להציג את ישראל כעלות בלבד, מבלי להזכיר את תרומתה לביטחון המערבי, פירושו לעוות את התמונה כולה. מדינת ישראל אינה מגינה רק על גבולותיה. במאבקה נגד רשתות חמושות הנתמכות בידי איראן, נגד תשתיות טרור ונגד הפצה אזורית של אמצעי לחימה, היא מתמודדת עם איום שהשלכותיו חורגות בהרבה מגבולותיה.
המערב נהנה מתפקיד זה של חומת מגן, אך לעיתים מהסס לשאת בהשלכות הפוליטיות והצבאיות שלו. הוא מעוניין ליהנות מן היציבות שישראל מייצרת, ובמקביל דורש ממנה להגביל את האמצעים הנחוצים ליציבות הזאת. זוהי הסתירה כולה.
החלשת העצמאות הישראלית בשם יציבות מיידית עלולה להוביל בדיוק לתוצאה ההפוכה מן המבוקשת. איראן ובעלות בריתה לא ישפטו את המדיניות האמריקאית על פי הצהרותיה של וושינגטון. הן ישאלו שאלה פשוטה יותר: האם הקווים האדומים האמריקאיים מחזיקים מעמד כאשר הלחץ גובר?
אם טהרן תגיע למסקנה שאסטרטגיה של סחיטה אזורית, לחץ ימי, הפצה גרעינית וערעור עקיף של היציבות יכולה להוביל לוויתורים כלכליים משמעותיים, הלקח שהיא תלמד לא יהיה לקח של שלום. הוא יהיה לקח על יעילותו של כוח.
המסר האמריקאי נוטה כיום להציב בפני ישראל בחירה מלאכותית: לקבל את ההסכם ולשמור על הברית, או להתנגד להסכם ולהיות מואשמת בפגיעה בשלום. אך החלופה הזאת מוטה מן היסוד.
ישראל אינה גורם חיצוני לתיק האיראני. היא אחת המדינות החשופות ביותר לתוצאותיו. לדרוש ממנה לשתוק בשם תהליך דיפלומטי שברירי, פירושו לבקש ממנה להאציל את שיקול דעתה האסטרטגי למעצמה שעשויה לשנות מחר את סדרי העדיפויות שלה.
ישראל אינה מבקשת לחבל בדיפלומטיה האמריקאית כאשר היא מסרבת להחליף ערבויות ממשיות באמון מופשט. היא מזכירה אמת שמעצמות גדולות נוטות לעיתים לשכוח: מדינה מאוימת אינה יכולה לבנות את ביטחונה על ההנחה שאויביה יהפכו לפתע לרציונליים. דיפלומטיה היא הכרחית. אך היא אינה יכולה לדרוש עיוורון.
הסכם נבחן לפי המנגנונים שהופכים אותו לניתן לאימות, בר קיימא ומחייב. כאשר הוא אינו מבטיח נסיגה ביכולותיו הצבאיות של היריב, אינו מבטיח את סיום התפשטותו האזורית ואינו מבטיח תגובה אמינה במקרה של הפרה, הוא עלול להפוך לא לשלום, אלא לדחייה. ודחייה יכולה להיות מועילה. אך אסור לבלבל בינה לבין פתרון.
הדרמה איננה ישראלית בלבד. כאשר וושינגטון מתייחסת לישראל כאל משתנה שניתן להתאים במסגרת משא ומתן רחב יותר עם טהרן, היא עלולה לפגוע באמינותה שלה בעולם. בעלות בריתה של ארצות הברית באסיה, באירופה ובמפרץ עוקבות אחר התהליך הזה בקשב רב. כולן שואלות את אותה שאלה: מה שווה ערבות אמריקאית כאשר בעלת הברית הופכת לנטל פוליטי?
עוצמתה של מדינה אינה נמדדת רק בגודל צבאה. היא נמדדת גם באמון שבעלות בריתה נותנות במילתה. אמריקה שיוצרת את הרושם שהיא סוחרת בבריתותיה לפי נסיבות משתנות עשויה אולי להשיג רגיעה זמנית. אך היא משלמת על השקט הזה בשחיקה הדרגתית של אמינותה. כאן מגיעה המדיניות העסקית אל גבולה.
אפשר לקנות הפסקת אש. אפשר לנהל משא ומתן על דחייה. אפשר להשיג הפוגה. אך אי אפשר לקנות לאורך זמן את ויתורו של משטר אידיאולוגי על שאיפותיו העמוקות.
ייתכן שטראמפ לא נטש את ישראל במובן הקלאסי של המילה. אך הוא שינה את אופייה של מערכת היחסים. הברית אינה עוד רק סולידריות אסטרטגית הנשענת על הבנה משותפת של האיום. היא הופכת לחוזה פוליטי שוושינגטון מבקשת לקבוע לבדה את תנאיו, את לוח הזמנים שלו ואת גבולותיו. ודווקא השינוי הזה עלול להיות מסוכן.
כי ברית הדורשת ציות במקום אמון, אינה עוד ברית שלמה. היא הופכת לתלות.
0 תגובות