אחרי שספגה ירי איראני, ראתה את בסיס אל עודייד מותקף ונחשפה לסכנה ממשית לתשתיות האנרגיה שלה, אפשר היה לצפות שקטאר תנתק מגע עם טהראן ותדרוש תגובה חריפה.
במקום זאת, דוחה המשיכה לקיים ערוצי הידברות, אירחה שליחים אמריקנים והוסיפה למלא תפקיד מרכזי במאמצים למנוע הידרדרות אזורית.
במבט ראשון זו נראית סתירה. מדינה מותקפת בידי איראן, אך זמן קצר לאחר מכן היא פועלת למנוע את קריסת המשטר שפגע בה.
אלא שההתנהלות הזאת אינה נובעת מסלחנות, מתמימות או מאהדה לרפובליקה האסלאמית. היא מבטאת תפיסת ביטחון קרה ומחושבת של מדינה קטנה, שהבינה כי אין ביכולתה להפחיד את כל אויביה, ולכן עליה להפוך את עצמה לנחוצה עבור כולם.
קטאר אינה מגינה רק על איראן. היא מגינה על הסדר האזורי שמעניק לה כוח, השפעה וחסינות.
מדינה קטנה ללא עומק אסטרטגי
מעצמות מגינות על עצמן באמצעות שטח רחב, אוכלוסייה גדולה, צבא חזק ויכולת הרתעה. לקטאר אין אף אחד מן היתרונות הללו בהיקף שמאפשר לה להתמודד לבדה מול הכוחות הגדולים באזור.
שטחה קטן, אוכלוסיית אזרחיה מצומצמת והיא מוקפת במדינות חזקות ממנה בהרבה. איראן נמצאת מעברו השני של המפרץ. סעודיה שולטת במרחב היבשתי שסביבה. ארצות הברית היא הערובה המרכזית לביטחונה, אך גם בעלת אינטרסים משלה.
בתנאים כאלה, דוחה אינה יכולה לבסס את ביטחונה רק על צבא או על ברית אחת. לכן היא בנתה מודל אחר: ריבוי קשרים עם מחנות יריבים.
קטאר מארחת את הבסיס האמריקני הגדול באל עודייד, מקיימת קשרים עם איראן, מעניקה מקום לבכירי חמאס, מנהלת שיח עם תנועות אסלאמיסטיות ובמקביל משקיעה מיליארדים בארצות הברית ובאירופה.
זו אינה מדיניות מקרית. זו תורת הביטחון שלה.
נהוג להציג את קטאר כמדינה שמתווכת בין צדדים יריבים מתוך רצון למנוע מלחמות. אך מבחינת דוחה, התיווך הוא הרבה יותר משירות דיפלומטי. הוא אמצעי הישרדות.
ההיגיון פשוט: מדינה שאינה יכולה לנצח את אויביה חייבת לגרום לכך שלאיש מהם לא יהיה כדאי לחסל אותה.
קטאר אינה מאיימת על מעצמות שתשמיד אותן אם יפגעו בה. במקום זאת היא מעבירה מסר אחר: אם תפגעו בי, תאבדו את הערוץ שמאפשר לכם לדבר עם האויב.
כאשר ארצות הברית אינה יכולה לשוחח ישירות עם איראן, דוחה מעבירה מסרים. כאשר ישראל וארצות הברית זקוקות לערוץ מול חמאס, קטאר נכנסת לתמונה. כאשר יש צורך לקדם עסקה, הפסקת אש או שחרור חטופים, היא מציגה את עצמה כגורם שאין לו תחליף.
כך הופכת התועלת הדיפלומטית לסוג של הרתעה.
לא הרתעה באמצעות פחד, אלא הרתעה באמצעות נחיצות.
רבים מתארים את מדיניותה של קטאר כמשחק כפול. מצד אחד היא בעלת ברית של ארצות הברית, ומצד אחר היא מקיימת קשרים הדוקים עם איראן ועם תנועות אסלאמיסטיות.
יש אמת בתיאור הזה, אך הוא אינו מסביר את מלוא התמונה.
קטאר אינה רק מנסה לרצות שני מחנות. היא בונה מערכת שבה שני המחנות זקוקים לה דווקא משום שהיא מקיימת קשר עם יריביהם.
הקשרים עם איראן, חמאס וגורמים אסלאמיסטיים אינם תקלה מביכה במדיניות הקטארית. הם חומר הגלם שממנו היא מייצרת השפעה בוושינגטון ובבירות אירופה.
אילו דוחה הייתה מנתקת לחלוטין את קשריה עם הגורמים הללו, היא הייתה אולי זוכה לתדמית מערבית נקייה יותר, אך הייתה מאבדת חלק גדול מערכה האסטרטגי.
המערב מבקר את קטאר על הקשרים שהיא מנהלת, אך חוזר אליה כאשר הוא נזקק לגישה לאותם גורמים עצמם.
קטאר אינה רוצה איראן מנצחת
עם זאת, אין להסיק מכך שדוחה מעוניינת בהתחזקות איראן.
איראן חזקה, תוקפנית ובעלת שליטה אזורית תהווה איום ישיר על קטאר. היא תוכל להפעיל לחץ על מדינות המפרץ, לאיים על נתיבי השיט ולפגוע בתשתיות האנרגיה שעליהן נשענת הכלכלה הקטארית.
איראן שתכתיב את כללי המשחק במפרץ גם תפחית את הצורך בתיווך קטארי. כאשר צד אחד חזק מדי, הוא אינו זקוק למתווך.
לכן דוחה אינה רוצה לראות את טהראן מנצחת את יריבותיה ומבססת הגמוניה אזורית.
אך גם האפשרות ההפוכה מטרידה אותה.
אבל היא גם אינה רוצה איראן קורסת.
קריסה מוחלטת של המשטר האיראני עשויה להיראות במבט ישראלי או מערבי כתוצאה רצויה. מבחינת קטאר, היא עלולה לפתוח תרחיש מסוכן בהרבה.
התמוטטות פתאומית של השלטון המרכזי באיראן עלולה להוביל למאבקי ירושה, לפיצול בין מוקדי כוח, להתרבות של ארגונים חמושים ולחוסר יציבות סביב מתקנים צבאיים וגרעיניים.
היא עלולה ליצור משבר פליטים, מאבק בין מעצמות על השפעה בתוך איראן ואיום מתמשך על מצר הורמוז.
בתרחיש כזה, איש אינו יכול להבטיח שהכאוס יישאר בתוך גבולות איראן. מדינות המפרץ יהיו הראשונות לשלם את המחיר.
לכן קטאר אינה מבקשת בהכרח לשמר איראן חזקה. היא מעדיפה איראן מוחלשת אך נשלטת, יציבה מספיק כדי לנהל עמה משא ומתן ותלויה מספיק כדי להזדקק לשירותי התיווך של דוחה.
מדיניותה אינה מבוססת על השאלה אם איראן תנצח או תפסיד, אלא על השאלה אם השינוי יישאר בשליטה.
מאגר הגז שכופה שכנות
לשיקול המדיני מצטרפת גם גאוגרפיה שאי אפשר לשנות.
שדה הגז הצפוני של קטאר ושדה דרום פארס האיראני הם שני חלקים של אותו מאגר גז תת ימי עצום. חלק משמעותי מעושרה של קטאר נשען על אותו מרחב אנרגטי.
ניתן לנתק יחסים דיפלומטיים, להחזיר שגרירים ואף להחליף משטרים, אך אי אפשר להזיז את המאגר המשותף.
הגז אינו הופך את קטאר ואיראן לבעלות ברית. תלות הדדית אינה מונעת יריבות ואינה מבטלת את האפשרות של תקיפה. היא רק מבהירה עד כמה גורלן הכלכלי קשור לאותו מרחב גאוגרפי.
מלחמה ממושכת במפרץ, פגיעה בנמלים או איום על נתיבי השיט יערערו את לב המודל הכלכלי הקטארי.
דוחה אינה מגינה רק על שדה גז. היא מגינה על הסביבה היציבה שמאפשרת לה להפיק, להנזיל ולייצא אנרגיה לעולם.
כיצד קטאר הופכת משבר לעוצמה
באופן פרדוקסלי, כל משבר אזורי מחזק את מעמדה של קטאר.
ככל שהעימות בין ארצות הברית לאיראן חריף יותר, כך עולה ערכו של מי שמסוגל להעביר ביניהן מסרים. ככל שהמלחמה בין ישראל לחמאס מסתבכת, כך גדל הצורך בגורם שמחזיק קשר ישיר עם הנהגת הארגון.
המשבר אינו רק איום על קטאר. הוא גם מקור לעוצמתה.
האסטרטגיה הזאת מעניקה לה שלושה יתרונות.
ראשית, היא מחזקת את המחויבות האמריקנית לביטחונה. וושינגטון אינה רואה בדוחה רק מדינה מארחת, אלא צומת מבצעי ומדיני שקשה להחליף.
שנית, היא מאפשרת לקטאר לשמור על השפעה מול איראן והתנועות האסלאמיסטיות.
שלישית, היא הופכת כל משבר להוכחה נוספת לכך שהאזור אינו יכול להתנהל בלעדיה.
קטאר אינה רק שורדת בתוך הכאוס. היא ממירה אותו להון מדיני.
הבעיה הישראלית עם קטאר
מבחינת ישראל, זהו לב הבעיה.
קטאר עשויה לסייע במשא ומתן, לקדם שחרור חטופים ולהעביר מסרים בין צדדים. אך במקביל היא מעניקה במשך שנים מרחב מדיני, כלכלי ותקשורתי לגורמים העוינים את ישראל.
אין כאן בהכרח סתירה מבחינת דוחה. שני הצדדים של המדיניות משרתים אותה.
דווקא משום שיש לה קשר עם חמאס, היא יכולה להציג את עצמה כמתווכת מולו. דווקא משום שהיא מקיימת קשר עם איראן, היא יכולה להציע את שירותיה לארצות הברית.
ישראל נוטה לעיתים לשאול אם קטאר היא אויבת או מתווכת. מבחינת דוחה, עצם השאלה מוטעית. היא אינה בוחרת באחת משתי הזהויות. היא מפיקה כוח מן היכולת להחזיק בשתיהן במקביל.
מתי תיווך הופך להגנה על האיום?
לתיווך יש ערך אמיתי. הוא יכול להציל חיי אדם, למנוע מלחמה ולהביא לשחרור חטופים. אך יש גם נקודה שבה תיווך מפסיק להיות רק כלי להרגעה והופך למנגנון שמסייע לאיום לשרוד.
הפסקת אש עשויה להציל חיים, אך אינה בהכרח מסירה את הסכנה. משא ומתן עשוי למנוע קריסה מיידית, אך גם להעניק לצד תוקפן זמן להתארגן מחדש.
הבעיה מתחילה כאשר המתווך זקוק להמשך קיומו של המשבר כדי לשמר את חשיבותו.
ככל שקטאר נעשית חיונית יותר למערב בשל קשריה עם גורמים קיצוניים, כך נוצר לה אינטרס שלא לאבד לחלוטין את אותם קשרים.
במובן הזה, היא עלולה להפוך לשבויה של הצלחתה.
הסיכון הגדול של המודל הקטארי
האסטרטגיה הקטארית מבוססת על הנחה שכל הצדדים ימשיכו לראות בה מתווכת ולא אויבת.
אך ההיסטוריה של האזור מלמדת שהגבול בין מתווך, שותף ומעורב עלול להיעלם במהירות.
ברגע שאחד הצדדים ישתכנע שדוחה אינה רק מעבירה מסרים אלא מסייעת בפועל ליריב, החסינות הדיפלומטית שלה עלולה להתפורר.
קטאר בנתה את ביטחונה על כך שכולם זקוקים לה. אלא שאותה קרבה לכולם עלולה להפוך אותה גם לחשודה בעיני כולם.
האמיר תמים בן חמד אל תאני אינו פועל בהכרח מתוך אהדה לאיראן. הוא מגן על מערכת שבה קטאר ניצבת בצומת שבין ארצות הברית, איראן, חמאס, שוקי האנרגיה והדיפלומטיה המערבית.
דוחה אינה מנסה בהכרח למנוע כל שינוי באיראן. היא מנסה למנוע שינוי בלתי נשלט שיאיים על כלכלתה, יערער את המפרץ ויחסל את תפקידה כמתווכת.
לכן קטאר אינה מצילה רק את איראן. היא מגינה על הסדר האזורי שמעניק לה מעמד החורג לאין שיעור מגודלה.
זהו הימור מתוחכם: להיות נחוצה לכולם מבלי להפוך למטרה של כולם.
כל עוד הצדדים מכבדים את תפקיד המתווך, קטאר יכולה להמשיך להפוך חולשה לעוצמה. אך ביום שבו אחד מהם יחליט שהמתווך עצמו הפך לצד בעימות, האסטרטגיה הזאת עלולה להתפוצץ לה בפנים.
0 תגובות