הוראתו של הנשיא האמריקני לצמצם את התרגיל הצבאי עם דרום קוריאה אינה עוד התפרצות רגעית. היא חושפת תפיסת עולם שלפיה גם ברית בת 73 שנה ניתנת לפתיחה מחדש בכל בוקר. ישראל ומדינות המפרץ צריכות לקרוא היטב את המסר שנשלח מסיאול
ברית צבאית אינה נבחנת רק ביום שבו פורצת מלחמה. היא נבחנת קודם לכן, ברגע שבו האויב מחשב אם כדאי לו לפתוח בה. משום כך, הסיפור שמגיע הבוקר מחצי האי הקוריאני אינו עוסק רק בתרגיל צבאי, בעלויות או ביחסים המורכבים שבין דונלד טראמפ לנשיא דרום קוריאה. הוא נוגע בשאלה גדולה בהרבה: האם לבעלות בריתה של ארצות הברית עדיין מותר להניח שהתחייבות אמריקנית היא נכס אסטרטגי יציב, או שעליהן לראות בה חוזה המתחדש לפי מצב רוחו וסדר יומו של הנשיא.
ביום ראשון הורה טראמפ לפנטגון לצמצם באופן משמעותי את התרגיל המשותף עם דרום קוריאה, שעות ספורות לפני פתיחתו. הוא כתב כי אינו מרוצה מכך שארצות הברית הסכימה להשתתף בתרגיל, תיאר אותו כיקר וכמסר עוין ובלתי ראוי כלפי צפון קוריאה, והזכיר את יחסיו הטובים עם קים ג'ונג און.
טראמפ אף קשר לכך נושא אחר לחלוטין: סירובה של דרום קוריאה להצטרף לפעולה האמריקנית נגד איראן. מבחינתו, ככל הנראה, שני התיקים שייכים לאותו מאזן. אם סיאול אינה מתייצבת לצד וושינגטון במקום שבו הנשיא דורש זאת, מדוע שוושינגטון תמשיך להעניק לה את מלוא מעטפת הביטחון?
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
ארצות הברית ודרום קוריאה חתמו על ברית ההגנה שלהן ב-1953. כ-28,500 חיילים אמריקנים מוצבים כיום במדינה. התרגיל השנתי, שבו משתתפים כ-18 אלף חיילים דרום קוריאנים, נועד להתמודד עם איומים ממשיים: טילים, רחפנים, מתקפות סייבר ושיבושי מערכות ניווט. בימים שקדמו לתרגיל שיגרה צפון קוריאה שני טילים בליסטיים, וחייליה צברו ניסיון קרבי לצד רוסיה באוקראינה.
לכן, כאשר טראמפ משבח את התנהגותה המכבדת של פיונגיאנג ובאותה נשימה מביע אכזבה מסיאול, הוא אינו רק חוסך כסף. הוא משנה את האופן שבו ידידים ואויבים קוראים את המפה האמריקנית.
לא גחמה, אלא שיטה
מה קרה לטראמפ? ייתכן שהתשובה היא שלא קרה לו דבר חדש. כבר ב-2018, לאחר פסגתו הראשונה עם קים ג'ונג און, הוא הפתיע את הדרום קוריאנים כשהודיע על עצירת תרגילים וכינה אותם פרובוקטיביים ויקרים. שלוש פגישות הפסגה עם שליט צפון קוריאה לא הביאו לפירוק תוכנית הגרעין או הטילים שלה.
מאחורי ההתנהלות הזאת קיימת תפיסה עקבית: טראמפ אינו רואה בריתות כשותפות היסטורית, אלא כעסקה שצריכה להוכיח בכל רגע את התועלת שהיא מעניקה לאמריקה. בעיניו, בעלת ברית שאינה משלמת מספיק, משקיעה מספיק או מצטרפת למערכה שהבית הלבן בחר בה, הופכת כמעט מיד משותפה לחייבת.
יש היגיון מסוים בדרישה האמריקנית לחלוקה הוגנת יותר של הנטל. מדינות רבות אכן הסתמכו במשך עשרות שנים על הכוח האמריקני, לעיתים מבלי להשקיע די בהגנתן. נשיא אמריקני רשאי גם לסרב להיגרר אוטומטית לכל מלחמה שמבקשים ממנו לנהל.
אך יש הבדל בין משא ומתן תקיף לבין ערעור פומבי של עצם הברית. אפשר לדרוש יותר מסיאול בלי להפתיע אותה ערב תרגיל, ואפשר לחפש ערוץ הידברות עם קים בלי להציג משטר גרעיני כשותף מכבד יותר מבעלת ברית דמוקרטית.
המסר שמגיע לירושלים
ישראל אינה דרום קוריאה, ואין בסיס עובדתי לקבוע כי ארצות הברית נטשה אותה. הקשר הביטחוני, הצבאי והמודיעיני בין המדינות נמשך. אך השיטה המופעלת כלפי ישראל מוכרת: לחץ פומבי, לוחות זמנים קצרים, ערבוב בין מחלוקות שונות והפיכת הסכמה עם תוכנית הנשיא למבחן של נאמנות.
הלחץ האמריקני סביב המתווה החדש לעזה אינו זהה לצמצום התרגיל בקוריאה. עם זאת, בירושלים אי אפשר להתעלם מן השאלה שהאירוע מעורר: האם התמיכה האמריקנית נשענת על אינטרס אסטרטגי ארוך טווח, או שהיא עלולה להיות מותנית בהסכמת ישראל לתוכניתו הנוכחית של הנשיא?
בברית אמיתית אפשר להתווכח. כאשר כל מחלוקת מלווה באפשרות של הפחתת התמיכה, הברית מפסיקה להיות עוגן והופכת למנוף לחץ.
גם בריאד ובאבו דאבי יקראו היטב את הדברים. מדינות המפרץ נדרשות לשתף פעולה עם וושינגטון מול איראן, בעוד טהרן מאיימת לפגוע בתשתיות האנרגיה שלהן אם ארצות הברית תתקוף שוב. כעת הן רואות מה עלול לקרות לבעלת ברית המסרבת להצטרף למערכה אמריקנית: סירובה עשוי להיכנס לחשבון הביטחוני שלה.
הבחירות מסבירות רק חלק מהתמונה
הבחירות לקונגרס ייערכו ב-3 בנובמבר. כל מושבי בית הנבחרים ו-35 מושבים בסנאט יעמדו לבחירה. מבחינה פוליטית, המסר של טראמפ ברור ונוח: אמריקה לא תשלם עוד עבור מדינות שאינן מתייצבות לצידה.
אבל הבחירות אינן מסבירות הכול. ההתנהלות הזאת קדמה להן והיא חלק עמוק מתפיסת עולמו. טראמפ מאמין שחוסר ודאות מעניק לו כוח במשא ומתן. מול יריב, חוסר ודאות עשוי לעיתים ליצור הרתעה. כאשר הוא מוחדר לתוך מערכת הבריתות, הוא עלול לייצר את ההפך.
בעלות ברית שאינן בטוחות בהתחייבות האמריקנית אינן נעשות בהכרח צייתניות יותר. הן מתחילות לחפש ביטוח: התחמשות עצמאית, הסכמות עם מעצמות מתחרות או פשרות עם אויבים אזוריים.
נתניהו הוא אולי הראשון שהבין לאן הרוח נושבת, ובהתאם הכריז כבר לפני חודשים על תוכנית במסגרתה ישראל תפסיק את תלותה הביטחונית בארה"ב, ותעבור לייצור עצמאי.
טראמפ עשוי לחסוך היום בעלות של תרגיל צבאי ולזכות בכותרת ערב הבחירות. אולם אם סיאול, ירושלים, ריאד ואבו דאבי יסיקו שהבטחה אמריקנית היא מחירון המשתנה מדי בוקר, החשבון האמיתי לא יגיע מבעלות הברית. הוא יגיע מן האויבים שילמדו שהדרך הטובה ביותר לפרק את המחנה האמריקני אינה להתעמת איתו, אלא להמתין שטראמפ יפתח מחדש את החוזה.
0 תגובות