האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לסמוך על ארדואן?
השאלה שמציבות השאיפות הטורקיות בסוריה חורגת היום הרבה מעבר למערכת היחסים הקשה בין ירושלים לאנקרה. היא נוגעת באחד הלקחים הכואבים ביותר של 7 באוקטובר: באיזה שלב איום שנראה נשלט הופך לאיום שכבר מאוחר מדי לעצור?
יש כמובן הבדל מהותי בין טורקיה של רג'פ טאיפ ארדואן לבין איראן של משטר האייתוללות. אנקרה חברה בנאט"ו, מקיימת קשרים אסטרטגיים עם ארצות הברית, כלכלתה קשורה עמוקות למערב והיא פועלת בראש ובראשונה כמעצמה מדינתית בעלת אינטרסים אזוריים. טורקיה איננה איראן.
אלא שמכאן נגזרת לעיתים מסקנה מסוכנת הרבה יותר: מכיוון שארדואן הוא מנהיג רציונלי שאפשר לנהל איתו משא ומתן, ישראל יכולה לכאורה לקבוע מולו קווים אדומים ולהגיע למעין דו קיום אסטרטגי בסוריה. דווקא את ההנחה הזאת צריך היום לבחון מחדש.
הבעיה איננה אם ארדואן רציונלי
מדינה אינה בונה את ביטחונה על השאלה אם מנהיג זר מעורר אהדה או סלידה. היא בוחנת את מעשיו, את תפיסת עולמו, את יחסו לכוח ובעיקר את היכולות שהוא צובר.
תחת ארדואן הפכה טורקיה למשטר ריכוזי הרבה יותר. ארגונים בינלאומיים העוקבים אחר מצב הדמוקרטיה במדינה מצביעים זה שנים על ריכוז סמכויות בידי הנשיא, פגיעה בעצמאות מוסדות המדינה ולחץ כבד על יריבים פוליטיים, עיתונאים וכלי תקשורת.
לכן השאלה איננה רק: האם אפשר לסמוך על ארדואן?
השאלה האמיתית מטרידה הרבה יותר: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה שמנהיג המפגין כלפיה במשך שנים עוינות חריפה ועקבית ירכוש בהדרגה עומק אסטרטגי נוסף בזירה הסורית? ביטחון לאומי אינו יכול להיבנות על ההנחה שכוונותיו של אדם אחד לא ישתנו מחר.
מאין נובעת העוינות הזאת לישראל? כאן נמצאת אולי אחת השאלות המעניינות ביותר.
בין ישראל לטורקיה אין סכסוך טריטוריאלי. ישראל אינה תובעת שטח טורקי, טורקיה אינה גובלת בישראל, ובעבר התקיימו בין שתי המדינות יחסים קרובים ואף שיתוף פעולה ביטחוני משמעותי.
ובכל זאת, בתקופת ארדואן הפכה ההתנגשות עם ישראל למרכיב כמעט קבוע במדיניות הטורקית.
מאז פרוץ המלחמה בעזה החריפה אנקרה עוד יותר את מדיניותה: היא הפסיקה את הסחר עם ישראל, הצטרפה להליך שפתחה דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק, וארדואן עצמו השתמש שוב ושוב בביטויים ובהאשמות קיצוניות נגד ישראל ומנהיגיה.
אפשר לתמוך בפלסטינים. אפשר להתנגד למדיניותה של ממשלה ישראלית. אפשר לדרוש הקמת מדינה פלסטינית.
אבל עוצמת העימות, משכו והשפה שבה משתמש ארדואן מחייבים את ישראל לשאול האם לפניה מחלוקת מדינית בלבד, או עוינות שהפכה למרכיב עמוק יותר בתפיסת עולמו ובשאיפותיו האזוריות של הנשיא הטורקי.
אפשר להתווכח אם נכון להגדיר זאת כ"שנאה עמוקה". זו כבר פרשנות. את עצם העוינות המתמשכת קשה הרבה יותר להכחיש.
7 באוקטובר שינה את משמעות המושג "סיכון סביר"
וזו הנקודה המרכזית. במשך שנים התרגלה ישראל לחשוב על חמאס כאיום חמור, אך כזה שניתן להכיל. ההרתעה, המכשול הטכנולוגי, המודיעין והתקיפות התקופתיות היו אמורים לשמור אותו בתוך גבולות מסוימים.
7 באוקטובר ריסק את ההנחה הזאת.
אין פירוש הדבר שטורקיה היא חמאס, שארדואן מתכנן מלחמה בישראל או שאנקרה מתכוונת לתקוף אותה. אין כיום בסיס עובדתי לקביעה כזאת. הלקח אחר לחלוטין.
כאשר תהליך מסוים עלול לייצר בעתיד איום אסטרטגי משמעותי, העובדה שאין היום הוכחה לכוונה לתקוף אינה יכולה לשמש ערובה לביטחון של מחר. ומכאן חשיבותה העצומה של סוריה.
האפשרות שטורקיה תבסס שם נוכחות צבאית, תשתיות, השפעה פוליטית ועומק אסטרטגי איננה עוד שאלה תיאורטית. ישראל כבר הבהירה כי היא רואה בחלק מהמהלכים האפשריים של אנקרה שינוי שעלול לפגוע בחופש הפעולה שלה. אנקרה ודמשק מציגות כמובן תמונה אחרת.
אבל בדיוק בנקודה הזאת מדינה אחראית אינה שואלת רק מה טורקיה מתכוונת לעשות היום. היא שואלת מה טורקיה תהיה מסוגלת לעשות בעוד חמש או עשר שנים אם המציאות האזורית תשתנה.
לא מחכים עד שהגידול האסטרטגי הופך לבלתי ניתן להסרה
כאן צריך להשתמש בזהירות אך גם בבהירות במטפורה של "סרטן אסטרטגי".
הסרטן איננו טורקיה, ובוודאי לא העם הטורקי. מדובר בתהליך שבו נוכחות צבאית של גורם שעשוי להפוך לעוין מתפתחת בהדרגה, עד שהמחיר הצבאי והמדיני של סילוקה נעשה כמעט בלתי אפשרי. ישראל מכירה היטב את המנגנון הזה.
איראן לא בנתה את טבעת האיום שלה ביום אחד. היא צברה במשך שנים שלוחות, טילים, תשתיות, נשק ומוקדי כוח, עד שהצטברות איטית הפכה לאיום אסטרטגי.
טורקיה פועלת באופן שונה לחלוטין ואין להפוך אותה באופן מלאכותי לאיראן נוספת.
אבל דווקא כאן טמונה הבעיה: טורקיה היא מדינה חזקה הרבה יותר, בעלת צבא גדול, תעשייה ביטחונית מתקדמת, כלכלה משמעותית ומעמד בינלאומי שאין להשוותו לזה של שלוחה איראנית.
לכן את השאלה צריך לשאול לפני שנוצרה עובדה מוגמרת, לא אחריה.
ישראל יכולה וצריכה לדבר עם ארדואן. היא יכולה לנהל משא ומתן, לקבוע קווים אדומים ולבנות מנגנוני תיאום שימנעו הידרדרות בלתי רצויה לעימות בין שתי מעצמות אזוריות. אבל יש הבדל תהומי בין הידברות לבין אמון.
אחרי 7 באוקטובר ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לבלבל בין השניים. הביטחון הישראלי אינו יכול להיות תלוי בשאלה האם ארדואן ישנה מחר את מדיניותו. הוא צריך להיות בנוי כך שגם אם יעשה זאת, לא יהיו בידיו הכלים להפוך את השינוי הזה לאיום אסטרטגי על ישראל.
אולי זהו אחד הלקחים החשובים ביותר של 7 באוקטובר: מול איום שמתפתח לאט, הרגע הנכון להתמודד איתו הוא לעיתים דווקא הרגע שבו עדיין נשמעים הקולות האומרים שמוקדם מדי לדאוג.
0 תגובות