חצי שנה ללא תמונה או קול של מוג'תבא חמינאי מעוררת שאלה קריטית לישראל: האם איראן עדיין נשלטת בידי מנהיג עליון, או בידי הנהגה צבאית קולקטיבית?
היעלמות חמינאי אינה רק ביטוי לחולשה. היא עשויה להיות המנגנון שמאפשר למשמרות המהפכה לצבור כוח, בעוד ששמו של המנהיג מספק להחלטותיהם חותמת דתית.
נקודות ציון
28 בפברואר 2026: המתקפה הישראלית־אמריקנית שבה נהרג עלי חמינאי. לפי מקורות איראניים, בנו מוג'תבא נפצע קשה בפניו וברגליו.
8 במרץ: מועצת המומחים בחרה במוג'תבא למנהיג העליון השלישי של איראן. לפי תחקיר רויטרס על הליך מינויו, משמרות המהפכה הפעילו לחץ כבד על אנשי דת ובכירים שהסתייגו מן הבחירה.
אפריל: מקורות איראניים תיארו בפני רויטרס הנהגה מצומצמת שבה משמרות המהפכה והמועצה העליונה לביטחון לאומי קובעות חלק ניכר מן הכיוון הצבאי והמדיני.
10 באוגוסט: הנשיא מסעוד פזשכיאן טען כי נפגש עם חמינאי במשך שבע שעות. מן הפגישה לא פורסמו תמונה, סרטון או הקלטה.
28 באוגוסט: רויטרס דיווחה כי מאז מינויו לא פורסמו תמונה עדכנית, סרטון או הקלטת קול הניתנים לאימות.
30 באוגוסט: הודעה כתובה נוספת פורסמה בשמו של חמינאי. התמונה שליוותה את הפרסום נלקחה מחומר ארכיוני שצולם לפני מינויו.
האיש שאמור להיות מעל כולם איננו נראה
באיראן, המנהיג העליון איננו נשיא טקסי. על פי סעיף 110 בחוקת הרפובליקה האסלאמית, הוא קובע את המדיניות הכללית של המדינה, משמש כמפקד העליון של הכוחות המזוינים, מוסמך להכריז מלחמה ושלום וממנה את מפקד משמרות המהפכה ואת בכירי הצבא.
לכן חצי שנה של היעלמות איננה פרט תקשורתי. היא יוצרת סתירה בלב המשטר: האיש המחזיק, לפחות על הנייר, בסמכות הרחבה ביותר במדינה, אינו מראה לציבור שהוא אכן מפעיל אותה.
ההסבר האיראני הוא ביטחוני. אחרי שישראל וארצות הברית הצליחו להגיע אל אביו ואל שורה של מפקדים בכירים, כל תמונה חדשה עלולה להסגיר מיקום, שגרת עבודה או מעגל אבטחה. ההסבר אפשרי ואף הגיוני. אבל אין בידינו הוכחה עצמאית שמוג'תבא בריא, מנהל ישיבות או מקבל בעצמו את ההחלטות הסופיות. על מצבו המדויק צריך לומר ביושר: איננו יודעים.
גם פגישת שבע השעות שעליה סיפר פזשכיאן אינה ראיה מספקת. היא הצהרה של נשיא הפועל בתוך מערכת שאינה מאפשרת לו לערער בפומבי על כשירות המנהיג. בהיעדר צילום, קול או עדות בלתי תלויה, אפשר לאשר שהפגישה דווחה. אי אפשר לאשר כיצד התקיימה, כמה זמן נמשכה ומה היה מצבו של חמינאי.
הטעות הישראלית תהיה להניח שמנהיג בלתי נראה פירושו מדינה משותקת. בחצי השנה האחרונה איראן המשיכה להפעיל כוחות, לנהל מגעים מדיניים, לאיים על נתיבי האנרגיה ולדכא התנגדות פנימית. המערכת לא קרסה. היא התאימה את עצמה.
במקום פירמידה שבראשה איש אחד, מתגבשת בטהראן הנהגה מלחמתית קולקטיבית: מפקדי משמרות המהפכה, אנשי לשכת המנהיג, המועצה העליונה לביטחון לאומי, יו״ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף והנשיא פזשכיאן. אלא שאין מדובר בשותפות בין שווים. בידי הזרועות הצבאיות נמצא הכוח לכפות קו, בעוד שהדרג האזרחי מעניק למדיניות חזות ממלכתית.
כבר באפריל דיווחה רויטרס כי לפי גורמים המעורים בדיונים, תפקידו של חמינאי היה קרוב יותר למתן לגיטימציה להחלטות המפקדים מאשר להכתבתן. לעומת זאת, בדיווח מאוחר יותר על הנהגת איראן טענו מקורות איראניים כי הוא עדיין מקבל את ההכרעה הסופית בכל נושא מרכזי. שתי הגרסאות קיימות. אין כיום דרך עצמאית לקבוע איזו מהן מדויקת.
מי מרוויח מן הערפל?
התשובה המיידית היא משמרות המהפכה.
מנהיג חזק יכול לרסן את המפקדים, לתווך בין מחנות יריבים ולשאת באחריות להכרעות קשות. מנהיג פצוע, מוסתר ותלוי במנגנוני הביטחון מעניק להם יתרון מסוג אחר: הוא קיים כאשר צריך להציג אישור עליון, ונעדר כאשר צריך להסביר מי הורה על כישלון.
הערפל סביב מוג'תבא אינו רק בעיה של המשטר. הוא גם נכס של המשטר. כל מוקד כוח יכול לטעון כי הוא מבטא את רצון המנהיג, בלי שהמנהיג עצמו יתייצב ויבהיר מהו אותו רצון.
אלא שלשיטה הזאת יש מחיר. החלטה על הסכם עם וושינגטון, נסיגה מעימות או ויתור בנושא הגרעין דורשת סמכות שאיש אינו מסוגל להכחיש. כל עוד חמינאי אינו מופיע, כל פשרה עלולה להיות מוצגת בתוך איראן כבגידה שנרקמה מאחורי גבו. דווקא היעדרו עשוי להקשות על איראן לסיים מלחמה יותר משהוא מקשה עליה להמשיך אותה.
מה ישראל עלולה שלא להבין
הישגי סיכול אינם מתורגמים אוטומטית לשינוי משטר. חיסול מנהיג מרכזי יכול לערער מערכת, אך הוא מסוגל גם להעביר את הכוח לאנשים שאינם זקוקים לפופולריות, למעמד דתי עצמאי או להסכמה ציבורית.
ישראל אולי החלישה את מוסד המנהיג העליון, אך בה בעת האיצה תהליך מסוכן: מעבר מרפובליקה תיאוקרטית הנשענת על פוסק עליון למדינת ביטחון שבה אנשי הצבא שולטים מאחורי חותמת דתית.
גם שאלת הלגיטימיות עמוקה יותר מהיעדרותו הפומבית. מוג'תבא הוא בנו של המנהיג הקודם, ומינויו עורר מלכתחילה התנגדות בשל מראית העין של ירושה שושלתית. לפי המקורות האיראניים ששוחחו עם רויטרס, כמה אנשי דת הסתייגו מבחירתו ומשמרות המהפכה לחצו על המתנגדים.
משום כך, הופעה פומבית של חמינאי לא בהכרח תפתור את המשבר. היא עשויה להוכיח שהוא חי, אך לא שהוא עצמאי, כשיר או בעל סמכות המקובלת על כל מוקדי הכוח.
תרחישים למעקב
התרחיש הסביר ביותר הוא המשך שלטון היברידי: חמינאי יישאר הסמכות הרשמית, בעוד שהחלטות היום־יום יתקבלו בידי מעגל ביטחוני מצומצם.
תרחיש שני הוא הופעה מבוקרת שנועדה להשתיק את השמועות בלי לחשוף את מצבו המלא. המבחן לא יהיה התמונה, אלא קול רציף ומפגש חי.
תרחיש שלישי, פחות סביר אך מסוכן, הוא התבררות של אי־כשירות חמורה. במקרה כזה עלול להתפתח מאבק בין משמרות המהפכה, הממסד الدתי ולשכת המנהיג על זהות הסמכות הבאה.
המדדים שכדאי לעקוב אחריהם הם מינויי מפקדים, שינויים בהרכב המועצה העליונה לביטחון לאומי, מסרים סותרים בנוגע למשא ומתן, היעלמות של בכירים והרחבת סמכויות הבסיג'.
פרספקטיבה ביקורתית
השאלה ״היכן מוג'תבא?״ מושכת את העין, אבל היא עדיין השאלה הקלה. השאלה הקשה היא מה נולד באיראן בזמן שהוא נעלם.
ייתכן שהרפובליקה האסלאמית איבדה מנהיג הנראה לעין. אין פירוש הדבר שאיבדה את יכולתה לפעול. ייתכן שהיא פשוט החליפה שליט אחד במנגנון שקשה יותר לזהות, קשה יותר להרתיע וקשה הרבה יותר להפיל.
0 תגובות