סגן נשיא ארצות הברית הגיע לכינוס היהודי הרפובליקני בלאס וגאס כדי להרגיע את החששות סביב יחסו לישראל והקשרים שלו עם טאקר קרלסון. הוא יצא מהאולם עם מחיאות כפיים. אבל בתוך הנאום הסתתר מסר מטריד הרבה יותר: מבחינת הדור האמריקני הבא, ישראל כבר איננה ברית שמובנת מאליה. מעתה היא תצטרך להוכיח שהיא משתלמת לאמריקה.
אם רוצים להבין את מה שהתרחש השבוע בלאס וגאס, צריך לרגע לשכוח מטאקר קרלסון.
לא משום שהוא אינו חשוב. להפך. קרלסון הפך בשנים האחרונות לאחד המוקדים המרכזיים של השיח האנטי ישראלי בימין האמריקני, ואירח את מכחיש השואה ניק פואנטס בצורה שעוררה זעם עמוק בקרב יהודים ושמרנים כאחד. הקואליציה היהודית הרפובליקנית עצמה יצאה נגדו בחריפות. ג'יי די ואנס ידע היטב שזה יהיה המוקש המרכזי שמחכה לו באולם.
ואכן, כאשר נשאל על פודקאסטרים כמו קרלסון, ג'ו רוגן, מגין קלי ופואנטס, ואנס עשה הבחנה. על פואנטס הוא אמר באופן חד שמדובר באדם ששונא יהודים. אבל על קרלסון, ידידו הוותיק, הוא סירב לבצע את מה שחלק גדול מהנוכחים רצו לראות: ניתוק פוליטי ברור. אפשר להתרגז על כך. אפשר גם להבין את החשבון הפוליטי.
ואנס כבר מתנהל כמי שמביט מעבר לעידן טראמפ. אם יתמודד ב-2028, הוא יצטרך לא רק את התורמים היהודים של המפלגה אלא גם את מיליוני הצעירים שמקבלים את החדשות שלהם מפודקאסטים, מיוטיוב ומרשתות שבהן טאקר קרלסון משפיע יותר מעשרות סנאטורים.
לכן מבחינתו, ויתור על קרלסון אינו רק הצהרה מוסרית. הוא עלול להפוך לוויתור על קהל. אבל זה עדיין לא הסיפור החשוב.
המשפט שצריך להטריד את ירושלים
באמצע השיחה אמר ואנס דבר אחר. לדבריו, קיימת חשדנות הולכת וגוברת כלפי היחסים בין ארצות הברית לישראל בקרב אמריקנים מתחת לגיל 40. עד כאן אין חידוש גדול. החידוש הגיע בתשובה שלו.
ואנס לא אמר שצריך להזכיר לדור הצעיר את ההיסטוריה של העם היהודי. הוא גם לא נשען בעיקר על הערכים המשותפים, הדמוקרטיה, התנ"ך או הזיקה הרגשית בין שתי המדינות.
הוא אמר שצריך להסביר מדוע הקשר עם ישראל נמצא באינטרס של ארצות הברית. ואז הוא נתן דוגמה.
ישראל וארצות הברית, סיפר, עובדות יחד על טכנולוגיות רגישות ביותר בתחום ההגנה מפני טילים, כולל יכולות שיכולות להגן בעתיד על צפון אמריקה. הוא אף דיבר על הצורך לשנות את הכלכלה של מערכות היירוט, כך שלא יהיה צורך להשתמש במיירט של מיליוני דולרים נגד איום שעולה שבריר מהמחיר.
זה נשמע כמו מחמאה אדירה לישראל. ובמובן אחד, אכן מדובר במחמאה. אבל מבחינה פוליטית זה גם שינוי עמוק. במשך עשרות שנים ישראל הייתה חלק מסיפור אמריקני. היום ואנס מתחיל להציג אותה כחלק מחשבון אמריקני.
פעם שאלו איך לעזור לישראל. עכשיו מתחילים לשאול מה אמריקה מקבלת ממנה. וזה הבדל עצום.
באפריל פרסם מכון Pew נתונים שקשה להתעלם מהם. 60 אחוזים מהאמריקנים החזיקו בדעה שלילית על ישראל. בקרב הדמוקרטים והנוטים לדמוקרטים מדובר כבר ב-80 אחוזים.
אבל הנתון שמערכת היחסים בירושלים צריכה ללמוד היטב נמצא דווקא בצד השני: 57 אחוזים מהרפובליקנים מתחת לגיל 50 אמרו שגם להם יש דעה שלילית על ישראל.
כלומר, הבעיה כבר אינה רק אילהאן עומאר, הקמפוסים או האגף הפרוגרסיבי. היא נכנסת לבית הפוליטי שבו ישראל הרגישה בשנים האחרונות בטוחה ביותר.
סקר נוסף של Pew ממאי מצא שבקרב אמריקנים בני 18 עד 29 רק 32 אחוזים החזיקו בדעה חיובית על העם הישראלי, לעומת 58 אחוזים על העם הפלסטיני. בקרב צעירים דמוקרטים הפער גדול בהרבה.
אבל חשוב שלא לטעות. השמאל והימין אינם מגיעים לאותה מסקנה מאותה אידיאולוגיה. בשמאל הפרוגרסיבי ישראל מוצגת לעיתים קרובות באמצעות שפה של קולוניאליזם, כוח, כיבוש ויחסי מדכא ומדוכא. בימין החדש הטיעון שונה לחלוטין.
שם שואלים למה חייל אמריקני צריך להסתכן במזרח התיכון, למה כספי המסים צריכים להגיע למדינה אחרת, האם בעלי ברית זרים משפיעים יותר מדי על וושינגטון, והאם מדיניות "אמריקה תחילה" מאפשרת בכלל יחסים מיוחדים עם מדינה כלשהי.
אלה שני עולמות שונים. אבל שניהם מסירים מישראל את אותה שכבת הגנה פוליטית: החריגוּת.
כאן מגיע הפרדוקס שאולי חשוב יותר מכל סערת קרלסון. בזמן שהתמיכה הציבורית בישראל נשחקת, שיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות אינו בהכרח נחלש. במובנים מסוימים הוא דווקא מעמיק.
המזכר הקיים בין המדינות כולל 38 מיליארד דולר של סיוע ביטחוני לעשור, עם השקעה שנתית גדולה במערכות הגנה משותפות.
והשבוע דווח כי בקונגרס מקודמת הוראה חדשה שנועדה להרחיב עוד יותר את שיתוף הפעולה הטכנולוגי והייצור הביטחוני בין ישראל לארצות הברית. דווקא בגלל העומק האפשרי של שיתוף הפעולה, ארגונים המתנגדים לישראל מפעילים לחץ כדי לעצור אותו.
וזה מלמד שהסיפור אינו "אמריקה נוטשת את ישראל". הסיפור מורכב יותר.
הפנטגון, תעשיות הביטחון וגופי המודיעין עשויים להזדקק לישראל יותר, בזמן שהבוחר האמריקני מזדהה איתה פחות.
הברית יכולה להיות חזקה במכ"ם וחלשה בקלפי. חזקה במעבדות וחלשה בטיקטוק. חזקה בין הצבאות וחלשה אצל בני 25.
וזו מציאות שישראל כמעט לא הכירה בעבר.
קל להפוך את ג'יי די ואנס לנבל של הסיפור. זו תהיה טעות. הוא לא המציא את הדור הצעיר הרפובליקני. הוא לא המציא את הפודקאסטים. והוא בוודאי לא המציא את השחיקה המתמשכת בדעת הקהל האמריקנית כלפי ישראל. ואנס פשוט מבין לאן המפלגה שלו זזה.
ולכן הוא עושה משהו שפוליטיקאים רפובליקנים מהדור הישן כמעט לא נאלצו לעשות: הוא בונה מחדש את הטיעון בעד ישראל מלמטה.
לא "אנחנו איתם כי תמיד היינו איתם".
אלא "אנחנו איתם כי זה טוב לאמריקה".
מבחינת ישראל, יש בזה גם הזדמנות.
אם הברית עוברת למבחן של תועלת, לישראל יש הרבה מה להציג: מודיעין, הגנה אווירית, סייבר, טכנולוגיה, ניסיון מבצעי, מחקר ופיתוח ושיתוף פעולה מול איראן. אבל יש כאן גם סכנה. ברית שמבוססת רק על תועלת נמדדת מחדש בכל משבר.
מי שמבקש הוכחת כדאיות היום יכול לבקש הנחה מחר, תנאי מדיני מחרתיים, ובעוד עשור לשאול אם יש שותף אחר שמציע עסקה טובה יותר. זה מה שהיה חסר בדיון סביב ואנס. הסיפור אינו רק אם סגן הנשיא יגנה את טאקר קרלסון.
השאלה החשובה יותר היא מה יקרה ביום שבו נשיא אמריקני כבר לא יצטרך להסביר למה הוא חולק על ישראל, אלא יצטרך להסביר לבוחריו למה בכלל כדאי לו לעמוד לצדה.
בלאס וגאס קיבלנו הצצה ראשונה לאמריקה הזאת. והיא צריכה להעסיק את ירושלים הרבה יותר מאשר עוד שערורייה של פודקאסט.
1 תגובות