האם 'תרבות יוון' באמת הייתה מאוסה על חז"ל?
בפולקלור היהודי שם הקוד: 'תרבות יוון' הוא שם כולל לתרבות קלוקלת, אותה ניצחנו בנס, בימי חג החנוכה. במאמרנו זה נבקש לעיין ולברר האם אכן כך? האם תרבות יוון נחשבת 'מוקצה מחמת מיאוס' בהגות חז"ל?
להפתעתנו, נגלה במשנה ובגמרא, התייחסויות חיוביות לתרבותה של יוון, לשפתה ולכתבה. רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב ספר תורה דווקא בשפה היוונית, בניגוד לכל יתר השפות עלי אדמות, אשר נאסר לכתוב בהן את התורה. במה זכתה דווקא הלשון היוונית, כי מותר לכתוב בה את התורה? ובכן, הגמרא (מסכת מגילה, דף ט') דורשת זאת מהפסוק: 'יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם' בו מברך נח את בניו אחר המבול, ומגדיר את תפקידם ההיסטורי. 'יפיותו של יפת יהא באהלי שם'. כלומר, לא רק שאין כאן התנגדות או התייחסות שלילית, אלא שהלשון היוונית מוגדרת 'יפה' - יופי אותו מצאו חז"ל ראוי להיכנס גם אל בית המדרש השמור והמוגן. אפילו לכתוב בו את ספר התורה - הלב הפועם של האומה היהודית.
ככלל, הלשון היוונית אינה נראית מאוסה על חז"ל כי אם להיפך. הסמכות ההלכתית העליונה, נקראת 'סנהדרין' מילה שמקורה יווני. כך גם שמות התנאים 'אנטיגנוס' ו'אבטליון'. מה הוא אפוא היחס לתרבות יוון, ואת מה ניצחו החשמונאים בנס החנוכה?
המוטו המפורסם של תרבות יוון הוא 'האדם במרכז'. האדם עצמו הוא תכלית הכל, ושלל הכוחות הקיימים, נועדו לשרתו. לפיכך היא עוסקת רבות בהצלחתו ומשקיעה את כל חכמתה בדרכים לשפר ולהשלים את שנות חייו בעולם. במישור החברתי מדיני - פיתוח שיטת הממשל הנאותה והעיסוק הנרחב בפילוסופיה, במישור הפיזי - תרבות הספורט והאתלטיקה אשר נועדו לפיתוח גופו. והעיסוק המוגזם בהנאות החיים, תיאטראות, שירה ומשתאות היין, הם חלק מאותה תפיסה הרואה בחיי האדם עלי אדמות, את חזות הכל ואת מטרת הקיום כולו.
בניגוד מוחלט לגישה זו, ניצבת היהדות, הרואה את חיי האדם כאמצעי המשרת מטרה, כפרוזדור המוליך אל הטרקלין. אין היא מתנגדת באופן עקרוני להגותם של היוונים בדבר צורות ממשל, בקשת חכמה, או בריאות הגוף. כל אלו יכולים להיות טובים וראויים, כל עוד הם אמצעים בשירות המטרה הנעלה. האדם העובד את בוראו בעסק התורה והמצוות. היהדות אינה שוללת את חכמת יוון מכל וכל, אך מתנגדת נחרצות לעקרון העל שלה - האדם במרכז.
יחסה של תרבות יוון לטומאה
חוד החנית של פערי הגישות מופיע ביחס לחולשותיו של האדם. התורה מכירה במוגבלות של האדם בתקופות מסוימות במחזור החיים. אשה בזמן נידתה, או האדם הנוגע במת אינם יכולים לרתום את גופם בשלמות למטרה העליונה - עבודת ה', לפיכך הם מצטווים להימנע מעבודה בבית המקדש.
יוון הרואה בחיי האדם, מציאות שלימה ומושלמת, מסרבת לקבל תפיסה על פיה מעשי האדם אינם רצויים בזמנים מסויימים, או על ריחוק זמני על מנת להתקדש ולהיטהר, בכדי לשוב ולהתקרב. יוון מקבלת את חסרונותיו של האדם בהבנה, או, גרוע מכך, אינה רואה בו כל חסרון.
זו הסיבה לכך שהיוונים הפורצים לבית המקדש, אינם מחריבים אותו, כי אם מטמאים אותו. גורמים למנורה המייצגת את החכמה, כי תודלק בשמן טמא, מבקשים להכחיש בכך את מושג הטומאה והחיסרון בגוף האדם.
אם כן, מאבקם ההרואי של החשמונאים ביוונים לא נועד לקעקע את תרבותם. חז"ל מכירים כאמור, בחלק הטוב שבחכמתם. המערכה מתקיימת רק כלפי התפיסה המוחלטת של קידום האדם וגופו למטרת העל של הבריאה כולה.
נס פך השמן - סמל החג
אבחנה זו עשויה להבהיר היטב את מקומו של נס פך השמן כסמל החג.
על פניו קשה להבין מדוע דוקא נס זה המתגמד לעומת נס הניצחון המופלא של מספר לוחמים מצומצם על צבא של אימפריה אדירה, הוא שנקבע להיות סמל החג. מה גם שניסים גדולים יותר התרחשו כל העת בבית המקדש.
אך, כפי האמור, זהו אכן פסגת סמל מאבקם ונצחונם של המכבים. רק נס פך השמן הטהור אשר ישמש להדלקת המנורה הטהורה, בהיכל אליו רק טהורים מורשים להיכנס, יעטר את החשמונאים בעטרת ניצחון.
***
היום, לאחר יותר מאלפיים שנה איננו חוגגים את נצחונם המדיני של החשמונאים גרידא, שכן הוא נמחק לחלוטין לאחר כמאה שנים במלכות הורדוס. מאבקם ונצחונם של המכבים כנגד הטוטאליות של תרבות הגשם והגוף והפיכתם למטרה הסופית, הוא הוא לוז נצחונם הממשיך לתסוס ולהתקיים ברוח עמנו, עם ישראל.