הבן לא הסכים לחזור לישיבה; זו הבעיה שהתגלתה בגישור

פתחתי את הדלת וראיתי אותם עומדים זה לצד זה – האב ובנו. האב נראה אברך משי עדין, רזה ברמות מלחיצות, ועיניו בולטות מתוך פניו המוקפות בזקן שחור מדובלל. הוא השפיל את פניו במבוכה וניכר היה שהסיטואציה קשה עבורו.

>> למגזין המלא - כנסו

לצידו עמד בנו המתבגר, מישיר לעברי מבטים נמריים של אסרטיביות, ורעמת התלתלים שנערמה מעל פדחתו יצרה את הרושם שמדובר בבריון צעיר. חייכתי אל שניהם: "שלום וברכה, אתם מוזמנים להיכנס", החוויתי בידי לעבר פנים החדר. הם נכנסו פנימה, התיישבו על הכורסאות הרכות ואי אפשר היה לפספס את המתח ששרר ביניהם.

• • •

"מה תרצו לשתות?", שאלתי אותם וקמתי להרתיח את הקומקום. "אני אשתה מהמים", ענה האב והערה מקנקן המים הקרים שבשולחן לתוך כוסו. הוא בירך בקול ולגם מעט מהמים הצוננים.

"ואתה, מה תרצה לשתות?", שאלתי את המתבגר. "אני אכין לעצמי קפה", הוא קם ממקומו והתייצב בצמוד אלי, מזג 4 כפיות סוכר לתוך כוס עם מים רותחים, והמשיך לנעוץ בי מבטים שכנראה נועדו להפחיד אותי. הוא סיים את טקס הכנת הקפה והתיישב על הספה הרחבה.

• • •

"האם אתם מכירים את הליך הגישור?", שאלתי אותם. "אני לא מכיר, אבל אני כבר אומר לך שאנחנו מבזבזים פה זמן. אני לא הולך לחזור לישיבה לזמן אלול, אז זה או שאבא שלי ירד לי מהווריד או שהגישור הזה יסתיים לא טוב", הוא אמר והביט באביו במבט חודר: "נגמרו הזמנים שבהם אמרת לי מה לעשות".

"אני בסך הכל רוצה בטובתך", ניסה האב להתגונן, אולם הנער שהזדהה כבנצי אף לא אפשר לו להשלים את המשפט: "בטובתי אתה רוצה?! אתה יודע מה טוב לי? האם רצית בטובתי גם כש...".

• • •

הוא לא השלים את המשפט ואני קטעתי את שניהם: "אני רוצה להסביר מעט על הליך הגישור, ואני מבטיח לשניכם שכולנו נשמע את כל מה שיש לכם לומר ללא הגבלת זמן. אבל בואו נבין קודם על התהליך שאנחנו רוצים לעבור פה". עברתי לטון רגוע, והם השתתקו.

"תהליך הגישור הוא תהליך שבו אנחנו חותרים להגיע להסדר שבו כל הצדדים מקבלים את המענה לכל הצרכים שלהם", אמרתי להם. "שניכם נמצאים פה מרצונכם החופשי, ואם אחד ממכם לא ירצה להישאר מכל סיבה שרק תהיה - הוא יכול לקום וללכת בכל רגע", הדגשתי.

"אנחנו לא פה כדי 'לנצח' את הצד השני – אנחנו פה כדי להגיע למתווה שיהיה טוב לשניכם, ואני לא מתכוון להפעיל פה לחץ על אף צד. זה שלכם ושלכם בלבד", הוספתי והבטתי בשניהם.

"כדי להגיע למקום הזה שבו שני הצדדים מרוצים חשוב לי שכל אחד ממכם ישמע את כל מה שיש לצד השני לומר לו – וכל אחד ממכם ירגיש שהצד השני שמע בקשב רב את כל אשר על ליבו", הבהרתי להם.

"האם אתם מוכנים ורוצים להתחיל בתהליך?".

• • •

"אם אבא שלי מתחייב להקשיב לי עד הסוף גם כשאומר דברים שלדעתו מוגדרים כחוצפה אני מוכן להיכנס לתהליך", בנצי ענה מיד. "כמובן שגם אני", אמר אבא של בנצי את המובן מאליו וחייך – הן הוא זה שפנה אלי וביקש את שירותיי.

"השאלה אם אתה לא תהיה בצד של אבא שלי", בנצי שלח לעברי מסר חשדני. "אם אני ארגיש שתפסת את הצד של אבא שלי אני אקום ואלך", הוא איים.

"כמגשר מקצועי אני מחויב לתהליך", עניתי לו והבטתי גם בעיני האב. "אני לא הנושא פה - מי שבסופו של דבר צריך להסכים עם המתווה זה שניכם, ואני חייב להיות נאמן לשניכם במידה שווה. פה בחדר לא יעזור לכם לשכנע אותי שאתם צודקים – אני רק מסייע לכם לדבר האחד עם השני בצורה שתקדם אתכם להגיע לעמק השווה", הבהרתי.

"אני לא פה כדי להחזיר את הבן שלך לישיבה", אמרתי לאב. "אני פה כדי ששניכם תקשיבו אחד לשני ותגיעו לשיתוף פעולה. ואני גם לא פה כדי לשכנע את אבא שלך שהוא אבא גרוע" – הוספתי והבהרתי לבנצי, "אני פה כדי ששניכם תוכלו להבין האחד את השני והתקשורת ביניכם תעלה על דרך המלך".

"אבל חשוב לי לבקש עוד משהו: כדי שכל אחד ממכם ירגיש שהבינו אותו ושמעו את כל מה שיש לו לומר – אני מבקש שכל אחד ידבר בזמן שלו, וגם אם הצד השני אומר משהו שאינו לרוחו, שירשום את זה על פתק ואנחנו נשמע לאחר מכן את כל ההסתייגויות שלו עד האחרון שבהם ביישוב הדעת", הבטחתי.

• • •

"מי רוצה להיות הראשון שידבר?", שאלתי, ומשום מה שניהם השתתקו פתאום.

"אני אתחיל", אמר בנצי לבסוף. "אבא שלי משתלט לי על החיים, מאז גיל קטן הוא קובע לי מה מותר ומה אסור, הוא לא מבין אותי והוא תמיד מלא טענות כלפיי. אני לא זוכר פעם אחת שהוא היה מרוצה ממני", בנצי הוסיף וקולו נסדק.

"ועכשיו, הוא רוצה לשלוח אותי לישיבה, כי הוא שולט עלי באמצעות צוות הרבנים. אני לא הולך לחזור לישיבה ואני מבקש שאבא שלי ירד לי מהנשמה ויפסיק לחנוק אותי עם הדרישות שלו. וכמובן שאני לא רוצה לחזור לישיבה – הם ישתפו פעולה עם אבא שלי וימשיכו להשתלט לי על החיים", הוא הוסיף בנימה של התרסה.

"אתה רואה איזה חצוף שהוא? תראה איך הוא מדבר עלי", האב העדין החל לגלות סימני התנגדות. "אני לא משתלט לו על החיים ואין לי שום מטרה כזאת. אני בסך הכל רוצה שהוא יצא בן אדם", הוא אמר בכאב.

• • •

"אני יודע שבעיניך זה מתפרש כחוצפה, אבל פה בחדר חשוב לי שהבן שלך יאמר את כל מה שהוא מרגיש", אמרתי לאב. "אם הבן שלך מרגיש שאתה רוצה להשתלט עליו, אני חושב שעדיף לך שהוא יאמר את זה בקול משהוא יחשוב את זה בשקט", אמרתי לאב.

סיכמתי את דברי בנצי וכתבתי: בנצי מרגיש שאבא שלו משתלט עליו, ורוצה להכניס אותו לישיבה רק כדי להמשיך ולשלוט בו מרחוק באמצעות הרבנים. "האם סיכמתי אותך נכון?", שאלתי את בנצי והוא הנהן.

"מה עוד היית רוצה שיקרה?", שאלתי את בנצי. "תעצום את העיניים ותגיד לי מה הדבר שאתה הכי רוצה שיצא פה מהפגישה שלנו". בנצי עצם את העיניים, אבל לא אמר כלום. האישונים שלו זזו בתזזיתיות, והוא הושיט יד ועצר דמעה שעמדה לפרוץ מעיניו. "אני רוצה שאבא שלי יאמר לי שהוא מרוצה ממני, ושהוא אוהב אותי לא פחות משמוליק אחי הגדול. אני רוצה שאבא שלי יגיד לי שאני בחור טוב ושהוא מעריך את המאמצים שלי", בנצי החל לדמוע.

"ברור שאני מעריך אותך ואוהב אותך", אמר האבא, "כל אבא אוהב את הילדים שלו בשווה", הוא הוסיף את המובן מאליו.

"לך אולי זה ברור, אבל לבנצי זה לא ברור, ולכן אנחנו נכתוב גם את זה במחברת: 'בנצי מרגיש שאבא לא רואה את הצדדים היפים שבו, לא מעריך אותו, משווה אותו לאחים שלו האחרים ומביט בו בעין ביקורתית ולא מרוצה ממנו. בנצי רוצה להרגיש מוערך, רצוי ואהוב על ידי אבא'", הוספתי לכתוב והבטתי בבנצי הדומע.

הצעתי לו ברוך לשתות כוס מים, וראיתי בזווית העין את האב מתחיל לזוז בחוסר סבלנות. נראה היה שהסיטואציה לא התפתחה כפי שהוא תכנן.

• • •

"ומה הדבר שאתה היית רוצה שיקרה בתהליך הזה?", שאלתי את האבא. "הייתי רוצה שבנצי יחזור לישיבה ושיתנהג כמו בן אדם", הוא אמר בקול תוקפני מעט.

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'שיתנהג כמו בן אדם - הוא כרגע לא מתנהג כמו בן אדם?'", ניסיתי להבין. "הוא קם בשעות מאוחרות, הוא לא עושה כלום במשך ימים שלמים, והוא לא מכבד אותנו בכלל", הוא הבהיר.

"ברשותך אכתוב את זה", ציינתי. "אתה רוצה שבנצי יכבד אותך, אתה רוצה שהוא יקום בשעה מוקדמת, וחשוב לך מאד שהוא יחזור לישיבה", כתבתי. "רוצה להסביר לי למה חשוב לך שבנצי יחזור לישיבה?".

"כי בחור מקומו בישיבה. בחור שמסתובב כל היום בלי מסגרת לא מגיע למקומות טובים", הוא הוסיף. "אז חשוב לך דווקא ישיבה או שכל מסגרת מתאימה לך?", ניסיתי להבין. ראיתי את האב זע באי נוחות.

פתאום הוא אמר: "מגיל קטן ייעדתי אותו להיות תלמיד חכם. כל כך קיוויתי שהוא יעלה בתורה וביראת שמים, כל כך הרבה תפילות שפכתי עליו ולא חסכתי שקל למורים פרטיים גם כשלא היה לי כסף לשכר דירה. וזאת התודה רבה שלו?".

"אז בוא נכתוב את זה", הצעתי. "אתה אומר שהיו לך הרבה ציפיות מהבן שלך והן נכזבו. אתה אומר שהשקעת בו מאמצים רבים כדי שהוא יגדל להיות תלמיד חכם ואתה מאוכזב לגלות שהוא גדל אחרת מכפי שחשבת. בנוסף אתה גם רוצה שהוא יעריך את המאמצים וההשקעה שהשקעת בו במשך כל כך הרבה שנים", כתבתי במחברת, והוא הנהן.

• • •

"אני יכול לשאול אותך שאלה נוקבת - ולבקש שתענה בכנות מלאה?"

"כמובן".

"אתה מרוצה מהבן שלך או שאתה מאוכזב ממנו?"

הוא התפתל באי נוחות, והשאלה הישירה שלי הפתיעה אותו. הוא שתק שתיקה ארוכה וענה בכנות:

"אני לא יודע אם אני מרוצה ממנו, אבל אני אוהב אותו מאד. יש בו חלקים שאכזבו אותי מאד, אבל עדיין אני אוהב אותו מאד".

"יש גם חלקים שאני מאד מעריך בו", הוא הוסיף. "אני מעריך את הכנות והיושרה שלו, ואני גם מעריך מאד את האומץ שלו – למרות שלפעמים זה מפחיד אותי", הוא אמר בכנות שהפתיעה את כל היושבים בחדר, ומשהו באווירה השתנה.

• • •

השיחה הלכה והתארכה והלבבות הלכו והתקרבו. כאב גדול של שני אנשים שכל כך רוצים להרגיש אב ובן אוהבים – ומתמודדים עם קושי תקשורתי להבין האחד את השני, כשלפתע הם דיברו אחד עם השני בכנות ובנחת – אולי לראשונה בחייהם.

לקראת סיום הפגישה ביקשתי מהם לסכם את מה שעבר עליהם בפגישה. האב התנדב לסכם הראשון: "אני לא יודע אם תחזור בסופו של דבר לישיבה או לא – אבל אני מבין שזה בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא שאני מקווה מאד שהקשר שלנו יחזור להיות קשר מלא באהבה ובהבנה, ואני מקווה שאני תמיד אצליח להבין לליבך ולעזור לך להתמודד עם אתגרי החיים", אמר האב ודמעות ירדו מעיניו.

"אני מרגיש שההתעקשות על הפרטים גרמה לי לפספס אותך כבן, ואני כל כך רוצה להיות אבא שאוהב ומעריך אותך. אני מתחייב שאשתדל להיות כזה", הוא הוסיף בהתרגשות, וראיתי שבנצי מתחיל לבכות.

"אני מוכן לנסות לחזור לישיבה - אם זה ישמח אותך", הוא אמר בהתרגשות לאביו.

"אני מציע שניפגש שוב ונדבר על זה ביישוב הדעת", ציננתי מעט את ההתלהבות, "אבל מרגש אותי מאד לראות את האהבה שלכם, ואני בטוח שהקשר בינכם רק ילך ויהיה טוב יותר", הוספתי, וגם מהעין שלי ירדה דמעה עיקשת.

• לתגובות ולפניות: ISRAEL@KIKAR.CO.IL