רבי שמעון סופר זצ"ל נולד בכ"ח באייר תר"י בעיר פרשבורג לאביו גאון הנודע רבי אברהם שמואל בנימין סופר, ה"כתב סופר" זצ"ל בנו של מרן החתם סופר זצ"ל. בתר"ל נערכו קידושיו עם הרבנית אסתר פריד מקהילת קליינווארדיין שבהונגריה. משנת תרמ"א החל לכהן כרב העיר ערלוי, תפקיד אותו נשא במשך 64 שנים רצופות עד שנת תש"ד, כשהוא משמש מנהיגה הרוחני המרכזי של הקהילה. במקביל לכהונתו הרבנית, הקים והנהיג ישיבה גדולה בערלוי שמשכה תלמידים מכל רחבי הונגריה ומחוצה לה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כמו אבותיו, גם ר' שמעון נקט עמדה נחרצת בשמירה על הזרם האורתודוקסי המסורתי והתנגד בתוקף לתנועה הציונית, לשימוש בעברית כשפת דיבור יומיומית ולאגודת ישראל, מתוך רצון לשמור על "חומות המסורת" כפי שהיתה בדורות הקודמים לו.
במהלך חייו נשא ר' שמעון שלוש נשים (אישתו הראשונה מתה עליו בחייו כשנתיים לאחר שנישאו) מהן נולדו לו חמישה עשר ילדים, בת מאישתו הראשונה, בן נוסף מהשנייה ושלושה עשר מהאחרונה רבינו זכה ורבים מבניו המשיכו במורשת התורה והיראה. בתקופת השואה נרצחו שבעה מילדיו ל"ע, ביניהם הרב שמואל חיים סופר שכיהן כרב בזאגרב והרב משה סופר שהיה דיין בערלוי ומחבר שו"ת "יד סופר".
עם זאת, שושלתו נמשכה דרך נכדיו, כאשר הרב יוחנן סופר זצ"ל, בנו של הרב משה הנ"ל שנרצח בשואה, הקים את חסידות ערלוי בירושלים, וכיום ממשיך הרב משה סופר (הנקרא על שם זקנו) לכהן כאדמו"ר ערלוי וממשיך את השושלת הרבנית המכובדת.
על הספר
את חיבורו הנודע 'שו"ת התעוררות תשובה' חיבר רבינו בארבעה חלקים שיצאו לאור בין השנים תער"ב - תרח"צ כשהחלק הראשון צורף לשו"ת חתם סופר ח"ז. מבנה הספר הוא שאלות ותשובות על סדר השולחן ערוך וכולל גם 'פלפולים וביאורים על כמה סוגיות הש"ס', מעניין לציין שבחיבור זה אף השאלות עצמן הן פרי רוחו של רבינו ולא מדובר בשאלות שנשאל (בדומה לשו"ת תרומת הדשן בחלקו הראשון).
מאפיין מיוחד לספר זה הוא העובדה שהחיבור הוצא לאור ללא ציון שם המחבר, כשכל דף נפתח במילים "אין לסמוך על הוראה זו כלל" (מעין מקבילה לנוסח המוכר לנו בחיבורים רבים - 'להלכה ולא למעשה'). בהקדמת הספר כתב רבינו מהי הסיבה שבחר שלא לחתום את החיבור בשמו ומשם גם הטעם שקרה לספר בשם התעוררות תשובה:
"הנה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל (הכתב סופר) שאמר בשם מר אביו זצ"ל (החתם סופר) שלהורות תשובה להלכה ולמעשה צריך המורה להיות בקי בש"ס ופוסקים, שנית צריך שיהיה לו שכל ישר הולך, שלישית צריך להיות גברא דמריה סייעיה, ויען כי גם אחד משלש אלה לא בי הוא לכן אין לסמוך על תשובות אלו הלכה ולמעשה, גם מעיקרא אדעתא דהכא לא ירדתי לעמוקה של הלכה למצה עומק הדין...ואני לא באתי אלא כמעורר לכן קראתים בשם התעוררות תשובה"
מלבד חיבור זה חיבר רבינו גם את הספר "שיר מעון" על פרשיות התורה.
מתורתו
האם אומרים 'ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה' גם במצוות הרשות
דן רבינו (חלק או"ח סימן ו) האם אמרינן ניחא לי לאיניש למיעבד מצוה בממוניה רק במצוות חובה או גם במצוות של רשות. הנפק"מ היא שמותר יהיה גם לנשים ליטול לולב בסוכות שלא מדעת בעליו ולברך עליו למנהג הרמ"א, אף שהוא רשות להן.
כתשובה לשאלה זו מביא רבינו ראיה מדברי המג"א שאכן הדין שייך גם במצוות של רשות. שכן בהלכות ציצית (סי' יד ס"ד) כתב השו"ע שמותר ליקח טלית חבירו שלא מדעתו ולברך עליו, וכתב על כך המג"א (סק"ח) דבשלמא בטלית שאולה יכול לברך כיון שמשאילו מדעתו והוי כמתנה על מנת להחזיר, אבל איפה שלא הוי מדעתו איך יברך. ותירץ שכמו שנשים מברכות על מצוות שהזמן גרמא על אף שפטורות מהן, ה"נ בטלית שאולה יוכל לברך. ומכאן, כותב רבינו, שעל אף שלא חייב אדם במצוות הציצית כיון שהיא שאולה ומברך עליה כדין ברכת נשים על מצוות שפטורות מהן ובכל זאת הותר לו ליקח טלית חבירו שלא מדעת ואמרינן 'ניחא ליה', כך בכל מצוה של רשות נאמר 'ניחא ליה'.
האם העוסק בהידור מצווה פטור ממצווה
שואל רבינו (חלק או"ח סימן כב) על מה שאמרינן שעוסק במצוה פטור מהמצווה, האם דין זה הוא גם במי שעוסק בהידור מצווה שאינו לעיכובא בדיעבד או רק במי שמקיים מצווה שחובה עליו לעשותה. ומשיב שנראה להוכיח מדברי הגמ' בסוכה (כ"ו ע"א) שאכן דין זה נוהג אף בהידור מצווה. וראייה ממה שנאמר "אמר ר"ח בן עקביא, כותבי סת"ם הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסקים במלאכת שמים לאתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש וכו' ומכל מצוות האמורות בתורה" והנה מוכרי תכלת פירש רש"י שמדובר בתכלת לציצית (ולא לבגדי כהונה) ואם כן, כיון שקיימא לן שהתכלת אינו מעכב את הלבן ויוצאים אף בציצית בלא תכלת, מוכח שגם העוסק בהידור מצווה פטור ממצוות אחרות.
ומוסיף רבינו שאין לומר שסבר ר"ח בן עקביא שתכלת מעכב את הלבן ולכן פטר אותם, שאם נאמר כן למה נקט 'לאתויי מוכרי תכלת', יכול היה לכתוב 'מוכרי ציצית' בסתם, שהרי מה רבותא בתכלת? אלא וודאי שבא להשמיענו שגם העוסק בהידור מצווה פטור מן המצווה. ואף טעם יש בדבר, שכיון שעושה בכך עבודת הבורא ית"ש פטור מעבודת מצווה אחרת, וכפי שהעוסק במצווה קלה פטור אפילו ממצווה חמורא.
האם מותר לאדם גדול להאריך בתפילה בבית הכנסת שלו כשהקהל ממתינים לו
רבינו דן (חלק או"ח סימן כח) האם מה שהובא בפוסקים (ראה שו"ע סי' נג סע' יא, ומג"א סי' קכד סק"ז) שאין לאדם להאריך בתפילתו אם הציבור ממתינים לו מפני טורח הציבור, האם הוא גם לאדם גדול שלו מניין משל עצמו. ועונה שנראה שאין בכה"ג משום טורח הציבור, מכיון שבית כנסת זה הוא שלו ויודעים המתפללים שהוא מאריך בתפילתו ואם היה הדבר להם לטורח היו הולכים לבית כנסת אחר, וכיון שבאים אליו בכל זאת אמרינן שאדעתא דהכא הם באים. ומוסיף רבינו שבפרט אם מדובר כשמשלם להם לאנשי שבאים אליו להתפלל שאין כל חשש לטירחא אם יאריך ד'הלא המה באים בשכרם'.
האם מותר לומר האזכרות שבגמרא ובמדרש בפירוש
שואל רבינו (חלק או"ח סימן צח) האם מותר להוציא האזכרה בפיו כאשר לומד גמרא ומדרשים ומוזכרים שם פסוקים. ומשיב שנראה שיש להתיר. וראייה לכך מהגמ' (ברכות כב ע"א) דאיתא התם גבי בעל קרי שאסור בהזכרת השם 'רבי נתן בן אבישלום אומר, אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו', וכתב רש"י 'אזכרות שבמקראות הנדרשים', משמע שרק בגלל שהוא בעל קרי נאסר עליו לומר השמות שבגמרא, ואילולי כן מותר.
האם יש דין בישולי עכו"ם רק במאכל או גם במשקה
דן רבינו (חלק יו"ד סימן סב) האם מה שנאסרו בישולי עכו"ם הוא רק במאכל או גם במשקה. וכותב להוכיח לאסור ממה שאמרו בגמרא (ע"ז לט ע"ב) דדבש של גויים מותר ד'אי משום בישולי עכו"ם, נאכל כמות שהוא חי', משמע שאם לא היה נאכל חי היה נאסר בבישולי עכו"ם על אף שדבש הוא משקה משבעה משקים שמכשירים לטומאה, אלא ששייך בישולי עכו"ם אף במשקים.
ועוד כתב להביא ראייה גם מדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות פי"ז הי"ד) שכתב "גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו' מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין", ומשמע שוב שאם לא היו משקים אלו נאכלים חיים היו אסורים בגלל הבישול על אף שהם משקים.
האם מותר לאדם לקחת סיוע מאחרים כדי להשיא ביתו לתלמיד חכם או שישיאנה לאחר שאינו ת"ח בלא סיוע
שואל רבינו (חלק אבה"ע סימן ד) שאלה שיש בה רגישות רבה - ובפרט בזמנם שהפרוטה לא היתה מצוייה - והיא, האם מי שאין ידו משגת להשיא ביתו לתלמיד חכם רק אם יבקש צדקה מהבריות, האם יזדקק לרבים או שעדיף שישיא ביתו למי שאינו ת"ח ולא יפשוט ידו. ובתחילה קודם שמשיב על כך רבינו מביא הוא בתשובה מקורות מדברי חז"ל על מעלת המשיא ביתו לתלמיד חכם ('כאילו מדבק בשכינה') ומוכיח כי יש בכך מצוות 'ובו תדבק' ושכך גם פסק הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ב) וכותב שכיון שזו מצווה ככל המצוות חל עליה הדין של 'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש' ואינו חייב לתת יותר חומש מנכסיו ואף אם היא מצווה עוברת (רמ"א או"ח תרנ"ו). אך מוסיף רבינו שפשיטא שאם רוצה הוא לתת יותר מחומש מותר ובלבד שלא יוציא כל נכסיו על כך שלא יצטרך לבריות כדאיתא בערכין (כח ע"א). ומה שאמרו בגמרא (פסחים מט ע"א) 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת ת"ח' צ"ל שכוונתם שישייר לעצמו כדי פרנסתו (ואין טעם לחלק בין משיא ביתו לת"ח למשיא עצמו לבת ת"ח).
ולפי זה כותב רבינו שאין לאדם להצטרך לבריות בכדי להשיא ביתו לת"ח, אלא ישיאה למי שהוא מדקדק במצוות (שלא יהיה נידון כעם הארץ) שכן לא מצינו שיבקשו מאדם שיחזר על הפתחים עבור קיום מצווה מלבד בשלושה דברים: נר שבת, ארבע כוסות בפסח ונר חנוכה.
אך מוסיף רבינו כי אם יצטרך האדם לבקש סיוע מאחרים אפילו אם ירצה להשיא ביתו למי שאינו ת"ח או אז יותר טוב שישיאה לת"ח הגם שאז יבקש ע"ז הרבה יותר מהציבור. וראייה לזה ממה שכתב הש"ך (יו"ד רנה ס"ב סק"א) שבכלל מה שאמרו ש'כל מי שצריך ליטול ולא יכול לחיות אם לא נוטל ובכל זאת מגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים' בכלל זה אף מי שיש לו בנות ואינו יכול להשיאן ולפרנסן אא"כ יטול. ואם כן, כפי שלעני שיש לו פחות ממאתיים זוז כתב הרמ"א שמי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ, כל הדרך שהיה בדעתו ליסע כשהלך מביתו נקרא פעם אחת ואפילו אם נתנו לו מאתיים זוז בעיר אחת יכול לקבל יותר (רמ"א יו"ד רנג ס"א) כמו כן הכא, כיון שהגיע לכדי פשיטת יד ואוסף מהבריות, שוב הותר לקבץ יותר כדי להשיאה לבן תורה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
יתן ה' שתהיה פרנסת כל עמו ישראל מצוייה ברווח ולא יצטרכו זה לזה ולא לעם אחר. אכי"ר
ההפניות במהלך הכתבה הן לפי המהדורה החדשה שיצאה לספר בשנת תש"נ על ידי 'מכון חתם סופר ירושלים'
0 תגובות