בשבוע שעבר, קראתי בשקיקה את דבריו של המטפל החשוב מרדכי רוט. המגזין המרתק עסק בתופעה כואבת אך מצויה למדי: בחורי ישיבה הקמים בשעות מאוחרות לתפילה בימי בין הזמנים.
לפני שאתייחס לעיקרם של דברים כצופה מן הצד, אולי כדאי להודות בכך שהשטיבלאכים מלאים בשעות מאוחרות בבחורי ישיבה - גם בימי הזמן.
ועדיין, עולם התורה מונה עשרות ומאות אלפי בני אדם - אלפים בכל עיר ושכונה חרדית, ואלו המתפללים שחרית בשעות הצהריים הם עדיין מיעוט (וגם הם יהודים יקרים, כשרים וישרים...).
ובכל זאת, אם כבר הגענו לכך שאנו מדברים על התופעה - אז כדאי שהדברים יהיו על השולחן. התופעה כבר מזמן לא שייכת רק לבין הזמנים.
כאמור, הדברים שייכתבו כאן הם בבחינת "דעה" אישית בלבד, או כמו שנכתב מקודם, "כצופה מן הצד".
א.
בכתבה סופר סיפורו של אב לבן ישיבה, ששפך את תסכולו בפני המחנך על כך שבנו קם מאוחר.
"השעון המעורר בבית מצלצל בחדרו של הבחור בשעה 11:30 בבוקר, אבל הצעקות הסמויות בלב של אבא התחילו עוד הרבה קודם".
בחור ישיבה שקם בשעה 11:30 לפנה"צ, אין לו רק בעיה ביראת שמיים שלו, אלא גם בעצם מה שמכונה "דרך ארץ". בני אדם אינם אמורים לקום בצהריים - זה פשוט לא טבעי.
החיסרון כאן אינו רק בפן הרוחני, אלא בעצם מה שמצופה מאדם סביר לקום בבוקר בשעה סבירה.
ב.
מתשובתו של רוט לבעיה של בחור הישיבה, ניתן להתרשם בטעות כי זה "בסדר" שבחור הישיבה קם בשעה הזויה.
"זה דורש מאמץ גדול נפשית, ורוחנית, לימודים שעות על גבי שעות, לחץ חברתי, מבחנים, זמני תפילה, זמני סדרים מבלי שום נתינה לגוף ולנפש להשתחרר".
וכאן הבן שואל: וכי לחץ הזמן, קשה ככל שיהיה מעניק לגיטימציה לבטל מצווה מן התורה? או מצוות דרבנן?
ומה אם יבוא אותו בחור ויאמר לאביו: "אבא, הציצית לא נוחה לי כבר, לבשתי אותה כל הזמן ואני רוצה קצת שחרור, אחזיר אותה באלול".
או אם יבוא אותו בחור צעיר ויאמר לאביו: "אבא, היה לי קשה מאוד לאכול את האוכל הנוראי ומלא השמן בישיבה, אני הולך לאכול בשווארמיה הסמוכה - בכשרות רבנות מקומית".
אין ספק כי במקרה כזה לא תהיה שאלה בכך שתפקידו של האבא להעמיד את הבן במקום, ולהבהיר לו שהתורה והמצוות פשוט לא תמיד נוחים לנו בעולם הזה, אך יהיו מאוד נוחים לעולם הבא. מדוע נשמע בטעות שביטול מצוות עשה של קריאת שמע קלה יותר בעינינו מאכילת בשר רבנות (כשר!)?
ג.
אין כאן חלילה מטרה להשמיץ או לבזות מי שמוצא את עצמו קם בשעה מאוחרת מאוד. בסוף, מדובר בהתמודדות כמו כל התמודדות רוחנית / גשמית אחרת.
אולם יש הבדל בין בחור שבא ואומר: "אני מודע לבעיה שלי, אני עובד על זה ובעזרת השם אני אצליח", כמו בכל מצווה אחרת שתפקידנו הוא לעבוד על היצרים ולהתגבר עליהם, לבין בחור ישיבה שאומר "שלום עלי נפשי, עבדתי קשה בזמן וכעת מגיעה לי מנוחה". לא ולא! רוצה לנוח? תקום, תתפלל בזמן, תקרא קריאת שמע ותחזור לישון. אין "מנוחה" מקיום מצוות - לא בזמן ולא בין הזמנים. ובכלל, לקום בצהריים זה דבר מגונה בלי שום קשר לדת.
חשוב לחזור ולהדגיש: אין פטור בימי בין הזמנים ממצוות כלשהן. אין גם ספק שלא זו הייתה כוונת המחבר הנכבד, ובכל זאת, לא מיותר להדגיש את זה.
ד.
הבעיה שמציג האבא היא בעיה אמיתית - וגם לא בטוח שה"הווה אמינא" של האב היא נכונה יותר מבחינה חינוכית.
"אל תשאל, מרדכי, מה אני עושה להם. אני מעיר אותם בבוקר שוב ושוב, צועק אליהם: 'מה קורה לכם? למה לא קמים? אתם בני ישיבות!' אני צועק אליהם: 'תקומו כבר!' וכן מעיר להם שהם בקושי פותחים ספר בבין הזמנים. אני אומר להם: 'השם לא ברח בבין הזמנים, תורה צריך כל הזמן, לא רק בישיבה".
גם אם לא נסכים עם הדרך החינוכית שמציע רוט, האם דרכו הקודמת של האבא היא הדרך? להעיר שוב ושוב? לצעוק? בסוף האבא צודק בכל מילה שלו, ותגובתו להתנהגות המצערת של בנו חביבו היא טבעית לחלוטין. ועדיין, לא ברור כלל שהקיצון השני היא הדרך הנכונה, אולי ישנה דרך אמצעית - טובה ומועילה יותר.
עד כמה חובתו של האבא כלפי בנו אחרי שהעיר לו פעם אחר פעם? ובכלל, האם קיימת דרך "נכונה" עבור אבא להתמודד עם זה? או שמא, אב אינו אמור כלל להתערב ברוחניות של בחור בן 16 ומעלה? שאלות שאכן צריך להפנות למחנך.
ה"השגה" על דבריו של המטפל החשוב היא בעיקר ביחס לסגנון בו נאמרו הדברים, מהם ניתן לשמוע מתן לגיטימציה למצב הנתון.
"עשיתי בדיוק מה שאמרת לי. למחרת בבוקר, כשהשעון הורה על 11:30, עצרתי את עצמי. במקום לצעוק, נכנסתי אליו לחדר עם כוס קפה חם, חייכתי ואמרתי לו ברוך: 'בוקר טוב נשמה, תישן טוב, מגיע לך'".
בדברים שאומר האב לבנו, נראה כי ישנו כאן תיקוף להתנהלות הבעייתית. את זה קשה מאוד לבלוע.
ה.
בזמן שטור זה יתפרסם, מאות אלפי בני תורה ישובו לחבוש את ספסלי בית המדרש. קול התורה הקדושה יחזור להישמע בגאון, ותפילות שחרית ישובו להתקיים כסדרן - בשעה 7:00 בבוקר.
אחר החודש הבא עלינו לטובה, נזכה כולנו להתאחד בקבלת עול מלכותו, באמירת מלכויות, בתקיעת שופר. נקבל עלינו עול מלכות שמיים בזמן ובין הזמנים, בימי מלחמה ובימי שלום.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
"שְׁעָרֶיךָ הֵם דּוֹפְקִים כַּעֲנִיִּים וְדַלִּים, צָקוּן לַחֲשָׁם קְשׁוֹב יָ-הּ שׁוֹכֵן מְעֻלִּים, כִּי אַתָּה רַב סְלִיחוֹת וּבַעַל הָרַחֲמִים".
0 תגובות