אך תנו לי טיפה לחזור מעט אחורה; אם יש תפילה שאני מצטערת שאיני יכולה לאמרה מדי יום היא זו הנאמרת בעת הנחת התפילין, בדיבורי התפילה שאומרים בני לאביהם שבשמים מדברי הנביא הושע: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה': כן, אותה התפילה הנאמרת בארוסין. כמה מדהים!
אך יותר מכך מדהים הוא הקשר האינטימי שאנו מטפחים יום יום בינינו ובין הקב"ה; אנו מתפללים לאירוסין שימשכו לעולם, לא אירוסין זמניים, ואירוסין שיש בהם את כל המידות הטובות של צדק ומשפט, חסד ורחמים, וקשר שיש בו אמונה – כי קשר ללא אמונה עזה, אין בו דבקות, והמשכיות ועקביות.
כלומר, קשר שיש בו את הבט הזמן, האיכות והכמות הנכונים, "וידעת את השם" – זו הידיעה המלאה, החיבור המלא, שבין שני הצדדים, כי ידיעה מביאה לאהבה, ואהבה מביאה לדעת.
"ידיעת השם" חוזרת על עצמה במקומות רבים במקרא, ופרשנים רבים עוסקים במהותה בהרחבה, ומעל כולם עומדת הקריאה: "בכל דרכיך דעהו", ומנגד עומד האדם. האדם מחד משתוקק שגם ה' ידע אותו.
"חקרני אל ודע לבבי ודע שרעפי" (תהילים קל"ט כג), אולם האם האדם עסוק גם בידיעת עצמו? בחקירה המתמשכת של היותנו במסע מתמשך כלשהו בעולם הזה, ובהבנת פשרו? והאם יכולה להיות מערכת יחסים אינטימית ועמוקה וארוכה מבלי ששני הצדדים יכירו את עצמם, ידעו ויאהבו את עצמם ולאחר מכן גם זה את זה?
בעולם המודרני הרחב, הגלובלי, הכפר הקטן הזה שבו אנו גרים שבו נשמע משק כנפי הפרפר בסין כאילו שקשק כרגע באשקלון, ונפשו המעורערת של טייס גרמני אלמוני עד לפני רגע, נפרשת בין לילה על רחבי עיתונים שונים ברחבי העולם כולו, כשכלכלה נוגעת בכלכלה, והכל כפוף וקשור זה לזה, האם יש מקום להבנת המסע האישי של כל אחד מאיתנו?
האם אפשר לעצור את הרכבת הדוהרת הזו ולבקש לרדת ממנה רגע לדעת מאיפה באתי, ולאן אני הולך? ובעולם שעוסק בהשתנות כה מהירה, ושגם האדם החי בה נדרש כל הזמן להשתנות וללמוד דברים חדשים, טכנולוגיות חדשות, גילויים חדשים, תיאוריות חדשות.
עולם בו מדי יום מומצאת גם גישת-אינסטנט לשינוי הנפש ("עשר פגישות ותהפכי מעירית לאיריס"), לא קשה לאבד את עצמך ולהאמין כי מילת המפתח היא "שינוי".
עוד רגע, כן כן, אני מתקרבת ל"וזאת הברכה", לכך בפירוש בירכתי את בני.
בירכתי אותו שידע מיהו, שיבין שהוא במסע, ונכון שהיום, ביום הולדתו, השתנתה ספרה בגילו, אך באמת באמת זוהי עוד נקודה ברצף שיוצרת קו אחד ארוך וחשוב של המסע שלך על פני האדמה הזאת, לפני שתסיימו ותעמוד לתת דין וחשבון בפני הקב"ה.
בירכתי אותו שבדרך שלו לדעת את אלוקיו, ידע גם את עצמו, שידע כי שינוי היא לא בהכרח מילת המפתח, אלא קודם כל להיות אתה עצמך, לא להתבייש ולא להיות מובך, כי כשאתה יודע את עצמך מאהבה (כמו שמרמז לכך הרמב"ם בהלכות תשובה) יש לך סיכוי לחיות חיים מלאים שיש בהם אבחנה בין עיקר וטפל, שיש לך דרך ברורה לצעוד בה.
שאתה גאה להיות בדרך הזו או חלק מהמשפחה הזו ומהעם הזה, כי אתה יודע מיהו ומיהו אלוקיו, כי חקרת וידעת, ותבין שיש אנשים שרק בנשמת חייהם האחרונה הפנימו שבאמת באמת?
הם חיו חיים של אחרים, כי לא העזו לעצור, לזוז טיפה מהדרך, ולבדוק מיהם, האם הם יודעים את עצמם, האם את אוהבים את עצמם מתוך הידיעה הזו.
והאם מתוך האהבה הזו הם גם יכולים להיות במערכת יחסים אינטימית טובה ארוכת טווח, שיש בה צדק ומשפט וחסד ורחמים עם בני זוגם, עם ילדיהם, עם קהילתם, עם אלוקיהם?
בני אהובי, זו ברכתי, ומעבר לכך שהשם יתן לך שפע ושגשוג, עושר ומזל ב"בני, חיי ורויחי", שתדע את עצמך ושתדע את השם, בכל דרכיך.
אוהבת, אמא
]]>
