אז בגלל שאני הייתי תלמידה מחוננת (מלשון חננה) שלא הרימה ראש מספריה ובגלל שהאדון היה תלמיד מחונן (מלשון התחינה יומית שנשאו מוריו המסכנים) שהתקשה להעביר יום בבית הספר בלי להישלח למנהל/הביתה/ או סתם החוצה שגרתי, יצא לנו חצי/חצי.

חצי מהילדים חלום של כל מחנך וחצי גם חלום, אבל בלהות. הנציגה הראשונה במשפחה של החצי השני, אני זוכרת אותה תינוקת.

הייתי מביטה בה בוחנת את העולם בעיני תכלת שלא מפספסות שום דבר ומתמלאת גאווה. זותי נראתה לי חמש יחידות-מתמתיקה-מאה-בהליכה.

כשבאתי לאסיפת ההורים בכיתה א׳, שמעתי מהמורה שלה את שלוש המילים שהתעתדתי לשמוע מכל מורותיה עד כיתה י״א.

׳המון פוטנציאל אבל׳. ובכיתה י״א? או אז, הבטנו המורה ואני זו בזו ושתקנו. שתינו הבנו באותו הערב, שאם זה טרם קרה, זה כבר לא יקרה לעולם.

׳עזבי, אמא. מספיק לעבור׳ היא הייתה מנחמת אותי, אותי שכל נקודה פחות ממאה הייתה שולחת בגעיות של בכי לחדר המורים להתחנן בלי בושה למבחן חוזר.

ואיפה נמצאת היום התינוקת עם העיניים התכולות, המבט שלא מפספס שומדבר וה׳עזבי, אמא, מספיק לעבור׳? היא נמצאת במסגרת לימודים תובענית עד לב השמיים, שאותה אוהבת אהבה גדולה ובגלל שעכשיו תקופת מבחנים, עשן עולה מהחדר שלה, מרוב דגירה וחרישות.

הערב שמעתי חברה מציעה לה לבוא לקניון.

אני לא יכולה, ענתה לה גברת ׳עזבי אמא, מספיק לעבור׳.

׳למה׳?! נדנדה החברה.

׳יש מבחן. חייבת ציון גבוה אחרת מה יהיה עם תואר שני'?

אז להורים שקראו עד פה,
נשימות, כוס מים קרים ו- אל יאוש.

ולבת שלי: ההיית את או חלמתי חלום?

מרים פסח עובדת סוציאלית קלינית, מטפלת רגשית בילדים ובמבוגרים, מרצה בתחום לעובדים סוציאלים.

]]>