חוצבים את האמונה

בפתח החודש שכולו אור, מתחברים לנקודת האמת הפנימית ולומדים על האחריות שלנו לקום ולפעול, לחסן ולהתחסן. הרבנית חדוה לוריא על התפרצות מחלת החצבת, על השתדלות ועל ידיעת האמונה- בחירה חופשית עם אמונה שהכל מאת ה'. איך למדים מחיסון החצבת על הערבות ההדדית של עם ישראל וגם למה זכה היהודי שאכל עלים בשמחה?

הרבנית חדוה לוריא | כיכר השבת |
חובת החיסון (צילום: שאטרסטוק)

החצבת לא יורדת מהכותרות. נתונים מדאיגים, בהלה ותורים ארוכים בטיפות החלב ובקופות החולים. חיסון נגד חצבת ניתן בשתי מנות. המנה הראשונה בגיל שנה, כשההורים לוקחים את הפעוט לטיפת חלב, והשניה בגיל שש, כשמגיעה אחות לבית הספר ומחסנת את כל ילדי הכיתה. באופן אישי אני לא חושבת שיש היום הרבה אנשים שלא מחסנים את הילדים מסיבות אידאולוגיות. לעתים זה התור הרחוק מדי בטיפת חלב, או סיבות אחרות, מכיוון שלא כל כך מודעים לעובדה שמדובר בפיקוח נפש. נראה לנו שהמחלות האלו חלפו מהעולם ולא נורא אם נאחר מעט במתן החיסונים, או ניתן כמה ביחד לפעוט שהתעכבנו איתו.

בדרך כלל אני לא מחנכת את האנשים, אלא משתדלת להאיר להם את הדרך, וכל אחד יבחר לעצמו לבסוף את הכיוון אליו יצעד. אך כאן זה באמת פיקוח נפש, ואני רוצה לנצל את הבמה ולומר שאני לא חושבת שיש רשות למישהו מאתנו לסכן את הילדים שלו, או לסכן חלילה אחרים. אני מבקשת וקוראת לכל אחד וכל אחת, לבדוק בפנקסי החיסונים, מי לא התחסן ולקחת אותו לקבל את החיסון.

חשוב להבין, יש ענין של ביטחון, ויש ענין של השתדלות. אלו הן הידיעה והבחירה. שהן לכאורה הסתירה השורשית העמוקה שאנו מוצאים לאורך התורה כולה. זה למעשה מה שתמיד אנחנו שואלים את עצמנו, מה בין הביטחון לבין ההשתדלות. הביטחון לפעמים עלול לעכב אותנו מלפעול. אנחנו שוקעים בשאננות "אני בוטחת בה'", "לי זה לא יקרה" וכו'.

אבל כאשר מדובר בבריאותנו ובבריאות ילדינו, כל מי שלא מחסן או לא מתחסן, בעצם מציב את עצמו או את ילדיו כבור ברשות הרבים ומסכן אחרים. אז גם בשעה שאנחנו עושים השתדלות של חיסון בעולם הזה, שגם הוא קיים וניתן לנו מאת הקב"ה, אנחנו צריכים להרגיש שיש לנו בחירה חופשית מוחלטת, כאילו אין ידיעה ולא הכול כתוב מראש. להרגיש את האחריות במלוא הכובד שלה על הכתפיים שלנו. אסור שהידיעה והאמונה ש"הכול כתוב" ו"באשערט" יכניסו אותנו לשאננות, ולרצון לקבוע תור עוד יום-יומיים, אולי רק מנה אחת ולא שתיים.

נכון שאנחנו מאמינים בני מאמינים ועוד לפני המעשה כבר ידוע מה נעשה. אך יחד עם זה, קיבלנו את הזכות לבחור, ולהיות שותפים בעולם הזה. אנחנו מקבלים עלינו אחריות אישית מתוך הידיעה שהקב"ה הוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים. זו אמונת הידיעה. השילוב הפרדוקסלי, לכאורה, של ידיעה, בחירה ואמונה. וכמו מכל דבר בעולמנו, גם מנגיף החצבת אפשר ללמוד משהו.

אם נשווה אותו ליצר הרע, אנחנו למדים כי לא לעולם חוסן. גם אם נראה היה שהמחלות שמקבלים נגדן חיסון, עברו מהעולם, ואולי אפשר לחפף עם החיסונים. כל כמה שנים מתפרצת איזו מחלה שמזכירה לנו שבמלחמה נגד נגיפים, וגם נגד יצר הרע, צריך להתחסן, צריך להיזהר, אחרת הם קמים עלינו. אבל כמו במקרים רבים כל זאת כדי לעורר אותנו, להזכיר לנו את הערבות, האחריות וההדדיות. כשילד לא מחוסן נדבק, הוא מדביק ילדים שנמצאים בין המנה הראשונה לשניה, או תינוקות שטרם חוסנו. ועצם זה שיש תקופות של שקט מהנגיפים, זה בזכות החיסון שרובנו נוהגים להעניק לילדינו, ובזכותם נהנים גם הילדים שלא מתחסנים. זה משל של ממש לערבות של עם ישראל. כמו שאמר רבי ישראל מסלנט זיע"א כי כאשר יהודי מבטל תורה בקובנא, יהודי מפטרבורג מחלל שבת.

כשהוא מחלל שבת, יהודי מפריז ממיר דתו. אפשר לקרוא לזה אפקט הפרפר היהודי. אז בואו נצא מהפקעת, נפרוש כנפיים, ונגיד שיהודי מתחסן בארץ ישראל, מתחסן גם באמונה וגם נגד נגיף החצבת, אז יהודי בפטרבורג, בארה"ב בכל מקום- מבריא, ומאמין יותר. תחשבו על זה.

בפתח של חודש שכולו אור, אנחנו למדים שדווקא האורות הקטנים הם אלו שמגרשים את החושך. כי הכל עניין של הסתכלות, של להעריך את הקיים ולראות בו את הטוב. מספרים על הבעש"ט ששלח את התלמידים שלו לשהות בכפר מסויים, ולראות איך מתנהלת סעודת שבת אצל תלמידו. לפני שיצאו לדרכם הוא הזהירם לבל יצחקו על מה שיראו. הם הלכו לכתובת של היהודי, והגיעו לביקתה עלובה בקצה הכפר. נעמדו ליד החלון והציצו אל הבית הדל, וראו יהודי שר במלוא המרץ, ובשמחה רבה "שלום עליכם". כשסיים לקדש, ביקש מאשתו שתביא את הדגים. היא מביאה לשולחן קופסת פח, עם מים, כשבתוכה צפים כמה עלים מבושלים. בעל הבית טועם והוא כל כך נהנה מה"דגים" ומודה להקב"ה על כל מה שנתן לו.

לאחר מכן הוא שר זמירות בהתלהבות ובסיום, הוא מבקש מאשתו להגיש את יתר המנות. גם ה"בשר" היה עלים מבושלים. אחרי כל מנה הוא מודה להקב"ה מכל הלב והשמחה שלו לא ידעה גבול. התלמידים של הבעש"ט שעמדו בחוץ, לא הצליחו להתאפק וצחקו..

כשחזרו אמרו לבעש"ט "הבן אדם הזה אוכל עלים וחושב שהם דגים, או בשר וכולו צוהל ושמח". אמר להם הבעש"ט, הזהרתי אתכם לא לצחוק, אם לא הייתם צוחקים הייתם זוכים לראות פמליה של מעלה יורדת לראות את שולחן השבת של היהודי הזה. כי הנקודה הפנימית שלו היא שהאירה את כל כולו ומלאה אותו ואת ביתו בשמחה.

שנזכה גם אנחנו לחודש של אורות ונתחבר לאור הגדול של כסלו. ולכל חולי החצבת, שלוחה ברכת רפואה שלמה, שתעבור המחלה בקלות ובמהרה.

התחברות - כלים מעשיים של אמונה לחיים. סדנאות ומפגשי יעוץ אישיים בכל תחומי החיים.

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית