אאא

כמה מאיתנו בוודאי נתקלו בדמות אחת לפחות המנותקת מהמציאות, עם מודעות עצמית נמוכה, המדברת על עצמה בגוף שלישי ("חיים הוא מלך, הוא לא עושה כלום בבית").

הנטיה לעשות זאת מגיעה לידי ביטוי כאשר אדם מעוניין להחמיא לפועלו או להגן על עצמו. היא עונה על צורך פסיכולוגי כלשהו להעניק סמכות ואישור לדברים באמצעות עטיית דמות נטולת נגיעות, חסרת אינטרס אישי, כביכול.

זן האנשים הללו הופך את עצמו למושא ללעג ולקלס ומחבל במו ידיו במטרתו, אבל על פי מחקר שפורסם באתר "Nature.com" לדוחות מדעיים, יש סיבה טובה דווקא לדבר על עצמנו בגוף שלישי. למעשה, כולנו צריכים לעשות את זה כמה שיותר.

ומדוע? חוקרים מצאו כי התייחסות לעצמכם בגוף שלישי היא למעשה אמצעי יעיל ביותר לשיכוך מתח. (ברשותכם, נערוך כעת חזרה מהירה בזמן לשיעור דקדוק בכיתה ה' ונסביר: גוף שלישי הוא כאשר הפרספקטיבה היא: הוא, היא, הם או הן, כמו "יעקב נסער" או "יהונתן אוהב עוף מתובל".)

זה עובד כך: כשאנו משנים את צורת הפניה שלנו לעצמנו לגוף שלישי, אנחנו מפעילים מתג בקליפת המוח, מרכז החשיבה, שמפחית את המגמה שלנו לערוך חשבון נפש, המעודדת חרדה ודיכאון ומתג נוסף באמיגדלה, שבה ממוקם הפחד; בעזרת המתג הזה, אנו מתקרבים לתחושת העצמי שלנו או מתרחקים ממנה. מרחק רגשי מסייע לשליטה עצמית, מאפשר לנו לחשוב בצלילות ולפעול בהתאם לכך. 

כאשר אתם יוצאים מהבועה שבה אתם שוחים ומתחילים להתייחס לעצמכם באופן שבו אתם מתייחסים לאנשים אחרים, אתם עלולים להיות קשים פחות עם עצמכם ועם סיכוי מוגבר לחשוב באופן אובייקטיבי על הבעיה שאתם מצויים בה. (רק אולי כדאי שתעשו את זה בשקט עם עצמכם בבית, לא בלובי נוצץ של בית מלון בפגישה עם השידוך שלכם.)