בכל בוקר בשעה שבע הבית נכנס למתכונת חירום. הישנוניים הקטנים מסרבים לקום ב-6 וחצי, כך שיש לי חצי שעה לארגן את הילד הראשון שיוצא בשבע וחצי ורבע שעה אחריו שני בנים נוספים ובת צריכים לצאת, אחרי שהם אכלו משהו ונזכרו בכל הדברים שהם שכחו להכניס לילקוט. איך הם תמיד נזכרים רק אחרי שסגרתי את הדלת? ואופס הקוקו של הקטנה לא מתוח מספיק ולבחורת הסמינר מציק הצווארון והלקוח מתקשר להזכיר שהפגישה שלנו עוד שעה, ארוחת הצהריים חייבת להיות מוכנה כבר והצילו! עוד לא הגעתי לקפה.

ואז הגיעה הקורונה.

כמו כולם, גם אני הצטרפתי למקהלת המרמרת הכללית, כי אין כיף גדול יותר מלהתבאס בקול כמה זמן אפשר להישאר בבית, כמה הילדים משועממים, כמה אני משועממת (הצעקות של השכנים כבר לא מרגשות אחרי שבועיים ברצף) וכמה אני מתגעגעת לשגרת האירועים שהיא כל עולמי, לעבודה האינטנסיבית ולנתב"ג כמובן.

הקורונה תקעה את כולנו בבתים, העלתה את מד החרדה לשמיים, פגעה לנו בכיס והשתיקה את כל מה שאנחנו מכירים.

כל כך השתיקה עד שאני קמה בבוקר, פוקחת עיניים ובמקום שעונים מעוררים, טנדרים צופרים וקדחת היציאה למוסדות החינוך - אני שומעת ציפורים!

בלי ששמתי לב, נוצרה לנו שגרה חדשה. סביב השעה 10 בבוקר, הילדים מתעוררים נינוחים ורגועים, ואחרי נטילת ידיים והתאוששות כל אחד מילדיי מחייג לקו הקשר שלו; חלקם בשמחה וחלקם בדחיפה קטנה אבל כמעט כל יום זה נעשה נהדר.

 
 
View this post on Instagram

A post shared by chef moran pinto- Gourmet (@mpinto166_food) on May 12, 2020 at 7:12am PDT

כבר למעלה מחודשיים שלא קנינו לחם פרוס, כי יש לי זמן לפנק את הילדים בכל מיני ארוחות מגוונות וטעימות.

אני אדם של כללים ברורים. זמן זה זמן, אין עיגולי פינות, לא מאחרים ללימודים ולא מפסידים ימים, אבל הכל פתאום נעשה קליל כל כך.

אני, מורן פינטו, אם לחמישה, עם עסק שדורש ממני המון תשומת לב, חייבת להתוודות: אני לא באמת רוצה לחזור לשגרה.

בזכות הקורונה אני מחליטה בדיוק מה נוח וטוב לי לעשות בזמן שלי. אני מקפלת כביסה בלי סטופר והר של התחייבויות על הראש. אני מספיקה להתנסות במטבח בדברים שחלמתי עליהם שנים. כן, להיות שפית זה נחמד, אבל במקרה שלי, לסנדלר חסרה נעל.

לדוגמה, התחלתי לגדל מחמצת להכנת לחמים ומאפי מחמצת. אין סיכוי שהייתי עושה דבר כזה בשגרה הטרופה. שכחתי כבר מזה להיות עבד של השעון, להביט בו באימה כדי לדעת כמה מטלות נותרו לי ולחטוף עצבים שהבית "לא בקצב".

אנחנו זוכים להכיר את הילדים שלנו יותר טוב, לצפות בהם גדלים מקרוב, רגעים קטנים ומתוקים שסוף סוף אנחנו לא מפספסים.

למזלי, מוסדות החינוך של ילדיי עוד לא חזרו למתכונת רגילה, מה שעזר לי מאוד בהתלבטות אם לשלוח אותם ללימודים או להשאיר בבית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 
 
View this post on Instagram

A post shared by chef moran pinto- Gourmet (@mpinto166_food) on May 2, 2020 at 10:28am PDT

שיתפתי את העוקבות שלי במסקנות שהגעתי אליהן ותוך דקות קיבלתי מבול של תגובות; "אני בדיוק חושבת כמוך", "אני מרגישה כמוך", "אני מסכימה איתך ומתביישת להגיד את זה בקול" - אלו היו התגובות שחזרו על עצמן באופן גורף, בווריאציה כזו או אחרת.

קצת נדהמתי מכמות האמהות שהסכימו איתי והאמת שהתעודדתי. אני לא לבד בסירה הזאת. איזה כיף.

מזדהות עם מה שכתבתי? מזדעזעות מהמחשבה להישאר עם הילדים עוד יום אחד? אשמח לקרוא אתכן בתגובות