מרד? זו המדינה שביקשה מאיתנו למרוד // ישי כהן

אבל לא, לא מדובר ב"מרד חרדי", גם אם נוח, מאוד נוח, למי שמחבק ומקדם הפרות חמורות בהרבה כמו הפגנות המוניות, פתיחת מסעדות או "געגועים לחוף הים" - להאשים את החרדים בכל מה שרע פה.

פתיחת החיידרים בציבור החרדי אינה "מרד", כמו שהתקשורת מנסה לפמפם, שכן מי שדחף אותנו לצעד הזה היא... המדינה בכבודה ובעצמה. כן כן.

כולם יודעים, או יותר נכון - מי שבאמת אכפת לו מהחרדים, יודע, שהלמידה מרחוק בציבור החרדי קשה שבעתיים מהציבור החילוני. אין זום, אין אינטרנט אין מחשבים או טאבלטים - רק שיעורים בהאזנה ממושכת לטלפונים.

וגם בזה, במקום שהמדינה תסדיר את הנושא, לדוגמא בחלוקת טלפונים כשרים שעלותם לא גבוהה לעומתם חלוקת מחשבים - כבר חצי שנה שזה לא קורה. לא קשה לנחש שהמריחה הזו לא נובעת מעודף דאגה ואכפתיות כלפינו.

יחד עם זאת, חשוב לזכור ולדעת: הצוות המקצועי בראשות האלוף רוני נומה תמך בפתיחת מוסדות החינוך החרדי, בתנאים מאוד מגבילים שמנהלי המוסדות התחייבו לעמוד בהן.

למה זה לא יצא אל הפועל? בזכות שרי 'כחול לבן' שהתנגדו למתווה.

למה הם התנגדו? כי הם "דואגים לחרדים"? ברור שלא. הם פשוט עסוקים בכותרות וסקרים, זה מה שמעסיק אותם בימי המגיפה, רואים זאת בהתנהלות לכל אורך הדרך בתוך הממשלה.

וכך, הובילה המדינה, בכבודה ובעצמה, את הציבור החרדי לפתיחת המוסדות - ללא אישור. זה מרד זה? אם המדינה עושה הכל כדי שנפתח את המוסדות - זה מרד? ככה מורדים? נו באמת...

לנו, כיהודים שומרי תורה ומצוות, חינוך הילדים חשוב לא פחות מהבריאות. לא נוסחה שקל להבין אבל לפחות תכבדו אותנו, כמו שאנחנו מכבדים את נוסחת ההפגנות שלכם, נוסחת חופי הים או נוסחת "מרד המסעדות", סליחה, "מחאת המסעדות". כי מה שלא חרדי זו רק מחאה ולא מרד...

אם הבנו את זה, אז עוד שתי נקודות חשובות:

הציבור הליטאי ברובו הוא ציבור ששומר על ההנחיות, עוטה מסכות ונמנע מהתקהלויות. אם ניצבות בפניו שתי ברירות: חינוך הילדים כהוראת גדולי ישראל או הרס החינוך בגלל הפוליטיקה הזולה של 'כחול לבן', אין שאלה במה הוא יבחר. ושוב, לא כ"מרד".

ונקודה נוספת למי שפחות מכיר את החיים החרדיים: הציבור החרדי חי בצפיפות גדולה, בבתים קטנים, בלי כל הטכנולוגיה החילונית ש"מעבירה את הזמן" לילדים, כך שהיציאה לחיידירים - בהגבלות שהוסכמו, כאמור, על ידי מערכת הבריאות - היא מחולל החמצן הנפשי לילדים הללו. היא הכרח המציאות.