אאא

בשבוע זה חל יום ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ביום זה מתחילים למנות שנה חדשה לפירות העץ, לגבי מצוות התלויות בארץ כמו חישוב מעשרות ועוד.

בעירנו חדרה מציינים בכל שנה ביום זה את יום ההולדת של העיר. והשנה התאריך משמעותי במיוחד, מאה ושלושים שנה!

לציון מאורע זה שמתקיים השנה בתנאי הסגר, ביצענו מספר יוזמות מקוריות, לדוגמא, 'סעודת אמנים' של תלמידי בית הספר היסודי, במתכונת ייחודית, מרחוק. כמו כן עלה רעיון של ראש העירייה לנטיעת עץ מרחוק, ורעיון נוסף כתיבת ספר תורה לכבוד ולזכות ילדי העיר (פרטים יבואו...).

ברצוני להזכיר כאן רעיון חינוכי אותו נוהג אבא שיחיה, איש החינוך הרב מנחם שמואל נורדמן לחזור בפני תלמידיו :

בתורה מוצאים ביטוי "כי האדם עץ השדה". המהות של "עץ השדה" שלכאורה חי לעצמו. הוא מקבל וניזון ממים וזבל בלבד. אבל מה הוא מעניק לאחרים? פירות! עץ בריא נותן פירות, עץ שאינו נותן פירות - אינו צומח אלא נובל. נתינת הפירות מחיה את העץ. בנוסף, העץ מקבל מעט אך נותן הרבה. ומכאן אנו לומדים במשל, כי האדם בדומה לעץ צריך להיות עסוק בנתינה לזולת, לא לחשוב כמה קיבל, אלא לתת מעבר לכך. אם לא ייתן וידאג אך ורק לעצמו, הוא ינבול.

בנוסף, משל "האדם עץ השדה" מלמד אותנו את סוד החינוך, כמו אותו שתיל שבעודו צעיר ניתן לכופפו וליישרו בקלות, כן הוא האדם, כל עוד הוא בקטנותו, ניתן לכוונו ולהדריכו בקלות לדרך הישרה והנכונה.

במשך השנים שמחתי לגלות גם את הקשר הגיאוגרפי בין עצי השדה לבין שדה החינוך... כמה וכמה ממוסדות החינוך בחדרה שהייתי שותף להקמתן, נבנו על מקומן של פרדסי פרי ונוי! כמה מתאימים הם הדברים, במקומות בהם צמחו פירות ואילנות גדלים וצומחים כיום פירות ואילנות בדמות ילדי חמד טהורי לב! וכמו שתיקנו חז"ל לברך בימי ניסן "שברא בריות טובות ואילנות טובים" – הבריות הטובות והאילנות הטובים, הולכים יחד.

והמסר המשותף העולה מהשילוב ביניהם: העולם מושתת על הערך של "בין אדם לחברו" – נתינה ומחשבה על הזולת. תנו, העניקו, כך תפרחו ותצמיחו פירות טובים.

• 

באחת מישיבות ההכנה לאירועי שנת ה-130 לחדרה נתבקשתי לסכם את הישיבה לאחר שסקרו את תולדות העיר מההקמה למשך ה130 שנה. בדבריי ציינתי כי ההתרשמות מהעדויות על דור המייסדים היא כי לולא מסירות נפשם של בני אותו דור, לא היינו יכולים לחיות כאן בעיר.

גדולתם של אנשי החזון היא לראות כבר בשלב נטיעת הזרעים – את העתיד לצמוח. אל מול עיניהם הם לא ראו אדמת טרשים מלאה בביצות באזור שטוף קדחת ומלריה, בעיני רוחם הם ראו עיר פורחת ומשגשגת עם מאות אלפי תושבים שחיים בה באושר.

כך גם בכל תחום בחיים, בשביל הצלחה צריך לזרוע, בתוך מבט צופה פני עתיד. רק מי שיודע להביט למרחוק, ולזרוע נכון, יכול להשקיע את המאמץ הנדרש בנטיעת האילן, וכך יזכה בסופו של דבר להגשמת הכתוב: "הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו".

לא לחינם הוטבע פסוק זה כסמלה של העיר חדרה. ובהקשר זה אני מוצא לנכון לצטט את דברי הראשון לציון הגאון רבי שלמה משה עמאר שמפרש בשם חכמי ספרד כי הכתוב מדבר על צדקה וחסד, כפי שנאמר "זרעו לכם לצדקה". "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" - מי שזרע צדקה וחסד בין בדמעה ובין ברינה יקצור פירות ושכר, אבל יש הבדל: "הלוך יילך ובכה" - מי שנתן והעניק בבכייה ולא בשמחה של מצוה, "נושא משך הזרע" - יקטוף פירות כפי שזרע בדיוק. אבל "בוא יבוא ברינה" – מי שנתן צדקה בשמחה ובחדווה,  "נושא אלומותיו" - יזכה לשכר אינסופי משמים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גם כאן אנו מוצאים את רעיון הנתינה, בכל חסד וצדקה שאנחנו עושים עם הזולת, אם רק נאיר פנינו לזולת, נשמח אותם, אזי נזכה בכפליים: גם בעשיית צדקה וחסד וגם בשכר אינסופי.

ומכאן, במעבר ישיר לפרשת השבוע, במסר אקטואלי. בפרשתנו פרשת בשלח אנו קוראים על בני ישראל שאמרו שירה על שפת הים. חכמינו זכרונם לברכה מספרים כי לכל שבט נעשה שביל ודרך משלו בתוך הים ובני ישראל עברו בשנים עשר שבילים. ואותם שבילים היו שקופים כמו זגוגיות קרח, כפי שנאמר "קפאו תהומות בלב ים".

ושואלים המפרשים, מדוע היו צריכים תריסר שבילים נפרדים? ואיזה צורך היו השבילים שבין שבט לשבט שקופים?

ידידי הרב אליעזר סורוצקין מנכ"ל החינוך העצמאי וארגון 'לב לאחים' תירץ זאת באופן נפלא בדברים שנשא השבוע, הדבר בא ללמדנו כי אכן כל שבט ושבט צריך לדבוק בדרך שלו וללכת באורחות המסורות לו מדור דור, אבל בד בבד, צריך שהמחיצות בינינו יהיו שקופות, שנוכל לראות את השני, שנוכל להציץ למסכן, לחלש שלידינו ולחזק אותו.