אאא

את הסיפור הבא שמעתי בשבת האחרונה מהחסיד ר' אברהם שבתאי הכהן פרידמן. בשבילכם: הזמר החסידי אברהם פריד. כל מפגש עם ר' אבריימ'ל, הופך בבת אחת להתוועדות חסידית: רסיסי זכרונות מחסידים של פעם, סיפורים מופלאים של השגחה פרטית, ובעיקר - התפעלות מיהודי בן 61 ששומר כבר 30 שנה על מקומו בפסגת עולם המוזיקה החסידית, וכמו יוסף בארץ מצרים - לא מאבד לרגע את צלם החסיד שבו, את עדינותו, ואת הרגישות לכל אדם שפונה אליו.

פריד מייצג את האופי הכי רחוק מהתעשייה הרעשנית והמוחצנת של המוזיקה החסידית. יהודי פנימי שנראה כי נשלף זה עתה מה'כולל' ונושא עימו תודעת שליחות לא שגרתית.

ועכשיו לסיפור. "לפני שנתיים", סיפר לי פריד, "נסעתי עם רעייתי לשבת בר-מצווה שהייתה אמורה להיות במלון בניו ג'רזי, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מביתי שבקראון הייטס. שעה לפני שבת, הגענו. זו הייתה שבת-חנוכה. אנחנו נכנסים ללובי עם החפצים, מבררים לגבי החדר שהוזמן, ובמלון לא יודעים על מה אנחנו מדברים. כמה שיחות טלפון, ואז מתברר לנו: יש אי הבנה. השבת אמנם תתקיים - אבל רק בעוד שבועיים. אוי, א ברוך...

"כמובן, אין שום דרך מעשית לעשות את הדרך בחזרה לניו יורק. השבת ממשמשת ובאה. הבנו שנצטרך להתארגן לשבת מאולתרת במלון הגויי. בעודנו מתארחים בלובי, ניגשה אליי יהודייה חרדית מבוגרת. היא שאלה אותנו למעשינו, ואמרה שהם בדיוק עושים שבת במלון, ואם אין לנו איפה לאכול את סעודות השבת - אנחנו מוזמנים להצטרף אליהם. נו, השגחה פרטית. נרגענו. לפחות יהיה אוכל כשר, מניין ואווירה יהודית.

 אברהם פריד מספר על הקשר עם חב"ד

"כחסיד חב"ד, במהלך השנים והנדודים למדתי שאין דבר כזה להגיע 'סתם' לאיזה מקום. תמיד מתגלה איזושהי שליחות, איזשהו ייעוד שלשמו נשלחתי. חיכיתי בשקט לגלות מהי השליחות הזאת. התפללנו קבלת שבת ותפילת ערבית, וערכנו קידוש. במהלך הסעודה אמר לי ראש המשפחה: "נו, הרב פריד, תגיד משהו על הפרשה?" נעניתי כמובן. נעמדתי והתחלתי לומר את הווארט הנפלא של ה'בת עין' על פרשת וישב".

(בקצרה, כך הוא הווארט: 'ויהי כמשלוש חודשים' - שלושה חודשים לאחר ראש השנה ויום כיפור, מגיע השטן לפני הקב"ה ומקטרג: 'זנתה תמר כלתך'; זה כבר לא אותו יהודי שעמד בימים הנוראים ואמר 'החזירנו בתשובה שלמה לפניך'. הוא סטה מהדרך ושכח אותך. ואז יהודה - רמז לשמו של הקב"ה - אומר: 'הוציאוה ותישרף'. היא מוצאת, ואז כנסת ישראל שולחת לקב"ה לאמור: 'הכר למי החותמת' - פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; 'והפתילים' - הפתילות של נרות החנוכה; 'והמטה האלה' - כלומר השַמָש והמנורה. ואז הקב"ה אומר: 'צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני' - שֵלָה הוא מלך המשיח, עליו נאמר עד כי יבוא שילה. ואז, בזאת חנוכה, עם ישראל זוכה לישועה ולגמר טוב).

סגירת מעגל בירושלים

בחזרה לסיפור של פריד.

"השמעתי את הווארט. המשכנו לנגן ניגונים. במוצאי שבת חזרנו הביתה. חלפו חודשיים, ואז אני מקבל שיחת טלפון. על הקו: אבי המשפחה, שאומר לי: 'אבריימ'ל, אספר לך סיפור. אתה זוכר שנפגשנו לפני חודשיים במלון בניו ג'רזי? זה אני. עכשיו תשמע סיפור: לפני שנה קיבלתי על עצמי ללמוד בכל יום קטע מה'בת עין', כסגולה לכך שבתי הגרושה תמצא חתן ותקים בית נאמן בישראל. והנה, חלפה שנה, הגיעה שבת חנוכה, ולצערנו לא ראינו ישועה. לפני שנכנסה השבת, גמרתי אומר בליבי שזה יהיה היום האחרון שבו אני לומד את השטיק'ל בת עין'".

"אבי הבת המשיך: 'קיימתי את הסגולה ולא ראיתי ישועה. פתאום, כשאתה ישבת איתנו בסעודת שבת והשמעת את הווארט של ה'בת עין'. אמרתי לעצמי: 'מה פתאום אברהם פריד נחת אצלנו באופן לא צפוי, ומכל הווארטים והשיחות שיש על חנוכה, הוא החליט להביא דווקא שטיקל מה'בת עין'. הבנתי שיש כאן איתות. ואז החלטתי שזה אות משמים שאני צריך להמשיך גם בשנה הקרובה ללמוד שטיקל 'בת עין' בכל יום. עכשיו אני רוצה לבשר לך שמחר אני עושה 'לחיים' לבת שלי, שמצאה חתן מצוין, ואני מזמין אותך להשתתף'. כמובן שהשתתפתי, אבל בעיקר ראיתי את ההשגחה המופלאה עין בעין".

כאן לא הסתיים הסיפור. למחרת, בסעודת הבוקר של שבת, הצטרף מישהו אל השולחן שבו ישבתי ושוחחתי עם פריד. "אתה יודע מי אני? אמר הבחור לפריד. "אני אחיה של הכלה מניו ג'רזי". הצטמררתי. פריד הביט בי ואמר: "אתה רואה מה זה? זה רק סיפור אחד. במשך כל השנים בהן אני מתרוצץ בין מדינה למדינה, בין מקום למקום, כדי לשיר בפני אנשים - מקרי ההשגחה הפרטית שאני רואה מעמידים בצל את כל השירה עצמה, שהופכת לחלק השולי בסיפור". זה השלב שבו פריד מתחיל לדבר לא כזמר, אלא כמשהו שהוא בין שליח למשפיע.

במוצאי השבת האחרונה הופיע פריד באירוע של ש"ס בביתר עילית. בערבו של יום שני כבר רקד יחד עם ר' שלום מרדכי רובשקין בלייקווד, לכבוד יום השנה לשחרורו. למחרת כבר המריא לניס שבצרפת. היעד הבא הוא דרום אמריקה. אבריימ'ל, שנמצא בעשור השביעי לחייו - לא עומעם קולו ולא נס ליחו. הוא מתחזק בית חסידי בניו יורק החומרית. שלושה מתוך ששת ילדיו נישאו. כולם התברכו בוורסיה משלהם לקול העמוק והיפה של אבא, אבל הם בחרו לשמש כשלוחי חב"ד. בעיניים נוצצות הוא מספר על הילד השלישי שנסע זה עתה למדינה נידחת בקצה ארצות הברית, ועיני המשפחה נשואות אליו שיצליח בשליחותו.

במשך השנים השתתפו מיליונים במופעים של פריד. אבל במקום להתבשם ממחיאות הכפיים - הוא תמיד מחפש את הפתגם, את הסיפור, את ההגיג שיוכל להצית את הלבבות ולהביא אנשים לידי אהבת השם, אהבת ישראל, אמונה והשגחה. מאז שהרכבת של פריד יצאה מהתחנה - אי שם בראשית שנות השמונים - מאות זמרים עלו וירדו, טרנדים באו והלכו, הטכניקות התעדכנו, הז'אנרים השתנו - אבל הכתר נשאר אצלו, וזה קרה באופן לא מוסבר. פריד נשאר רק אחד.

אחת התופעות האחרונות במוזיקה מעבר לים, הוא טרנד שנקרא 'ומניח בקדושה'. זמר באמריקה החל לקפץ בעת ששר את השיר האמור בחתונה, התיעוד נפוץ, ואמנים רבים החלו לחקות אותו, עד לטרנד הבא. אבל מתברר שמי שיצר את השיר הזה לפני שלושים שנה, הוא אותו אבריימ'ל פריד. תמיד חוזרים לפריד הטוב והישן.

רק בשבוע של י"ט כסלו היו לו 14 הופעות בארץ, ובכל פעם הוא מגיח כמו חדש. שאלתי אותו: מאיפה הכח לקפץ על במות ולשמח יהודים? הוא ענה לי: הכוחות הם לא שלי, אני רק שליח.

שליח ליום אחד

בליל השבת האחרונה בירושלים נעמדו בתור המוני אנשים. כל אחד הציג את עצמו: 'יוּ נוֹאוּ מִי?' (אתה מכיר אותי?) 'יוּ מֶמְבֶּר מִי?' (אתה זוכר אותי?) ופריד, כבר שעתיים מנסה לטעום מהדג שלפניו אבל אין לו דקה לבד. כל אחד מגיע בתורו, ומבקש להזכיר את הרגע שבו פגש אותו באחת הנקודות בגלובוס, ברגעי שמחה וברגעי שפל, ופריד נזכר, מחייך ומתמסר.

 אברהם פריד בריאיון באולפן 'כיכר'

את ליבי טלטל ילד יתום שביתו בניו יורק נשרף בחנוכה לפני מספר שנים ואיבד כמה בני משפחה באסון המחריד. פריד הושיב את הנער לידו והתחיל לזמזם איתו ניגון חדש על 'מאמע רחל', שיר של האחים בלומשטיין האמריקאים. שיר שכולו התרפקות על רחל אימנו ומבקש ממנה שתבכה עבורנו כדי שנזכה לגאולה.

לאט לאט הצטרף יהודי אלמן אל השירה, וסיפר כיצד רעייתו המנוחה אהבה את שיריו של פריד. אחר כך בא מישהו מדרום אמריקה שסיפר כי מאז שמע ממנו את ה'ארבע בבות' - כל הילדים שלו מובלים לחופה לצלילי הניגון. וכך נערמים על שולחן השבת רסיסים של עולמות וזיכרונות. ואבריימ'ל, שלא מסיר את ה'סירטוק' החסידי לרגע - מציג פנים מאירות לכולם.

אחרי שלוש שעות וחצי וכמה כוסיות 'לחיים', שאלתי אותו: 'מה החלום שלך? הגעת כבר לגג העולם. השירה שלך היא פס הקול של הנשמה היהודית. לאן עוד אתה חותר?' ופריד ענה: "יש לי חלום. הייתי רוצה לצאת בקמפיין לכל האנשים שאוהבים את השירה שלי, ולומר להם: 'תהיו חב"דניקים ליום אחד'.

'תסביר', ביקשתי. ופריד הסביר: "אל תסתכלו רק על עצמכם. תרימו את העיניים, תסתכלו על היהודי שלידכם, ותשאלו את עצמכם מה אתם יכולים לעשות בשבילו, בגשמיות וברוחניות. אם כל יהודי יהיה חב"דניק ליום אחד - העולם שלנו יהיה הרבה יותר מואר ואכפתי. ברור שכך הגאולה תזדרז יותר".

חלפה השבת, והמפגש עם פריד העלה אצלי מחשבות. לא מדובר בראש ישיבה, לא בתלמיד חכם נודע, אפילו לא ב'משפיע' רשמי. כבחור שלמד בניו יורק בשנים תשנ"ג-תשנ"ד, אני זוכר אותו בבית המדרש של כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע, מסתתר מתחת לטלית ומזמזם לעצמו נעימה בעת התפילה, בחרישיות שקטה ומסתתרת.

אבל דווקא מי שחלף על פני כל הכיכרות, הסתובב בכל האצטדיונים ורקד על כל הבמות, והיו לו כל כך הרבה סיבות לפתח אגו, יהירות והתנשאות - אברהם שבתאי הכהן פרידמן מפנה קריאת השכמה לכל אחד מה'בעלי בתים' כמונו: לקום כל בוקר ולהבין שהעולם הזה יהיה יותר יהודי ויותר מואר כאשר כל אחד מאיתנו ישאל את עצמו 'מה הסיבה לכך שההשגחה גלגלה אותי לניו ג'רזי בטעות? מה השליחות שהטילו עליי משמים? ואיך אני מנצל את הפוזיציה וההשפעה שניתנה לי, כדי להפוך את העולם לאיכותי ומואר יותר'?

תהיו אבריימ'ל.