לאחר פטירת בנו של רבי אדם בעל שם, הלך הבעל שם טוב הקדוש לקהילת בראד, והיה שם מלמד תינוקות של בית רבן.
הבעל שם טוב הקדוש היה מלמד מצוין, ומצא חן בעיני כל רואיו, והיה גם למדן מאוד מופלג וחכם גדול, עד שכל דברי הקהילה היו נחתכים ונגמרים על פיו.
כאשר היה ריב בין אנשים בקהילה, הם היו באים אליו, והיה מוציא לאור משפטם, ושני האנשים - הזכאי והחייב, ליבם היה שלם עימו, כי ברוב חוכמתו היה הבעל שם טוב הקדוש מדבר על ליבם, שייטב דברו בעיני כולם.
פעם אחת היה לרב מורנו אברהם, אביו של רבי גרשון קיטובר, דין ודברים עם אחד מאנשי הקהילה שבה התגורר הבעל שם טוב הקדוש, ואמר לבעל הדין שיסע עימו לק"ק בראד לגמור שם את הדין, אצל בנו רבי גרשון קיטובר שהיה שם ראש בית דין (גיסו לעתיד של הבעל שם טוב הקדוש).
ענה האיש: יש לנו פה מלמד אחד מופלג בתורה, והוא דיין צדק, אשר בכל פעם שמגיע אליו דין, אזי שני הצדדים יוצאים ממנו, וליבם שלם עימו, כי הוא מסביר את הפסק היטב, ולכן, נבוא נא אתה ואני לפניו.
כשהגיע מורנו רבי אברהם לפני הבעל שם טוב הקדוש, ראה מיד ברוח קודשו, שבתו היא בת זוגו של הבעל שם טוב הקדוש.
באותו הזמן, היה מקובל, שכאשר היה מגיע לעיר אורח הגון, היו הלמדנים הגדולים אומרים לפניו "פשט".
הבעל שם טוב הקדוש אמר לפני רבי אברהם פשט על איזה רמב"ם, בחריפות גדולה, ועוד כמה פשטים, עד שנפשו נמשכה אחריו, ותקשר נפשו בנפשו.
אחרי כן, בעלי הדין סידרו את טענותיהם לפניו, והיו ביניהם הרבה טענות וסכסוכים, ולקח שעה עד שהוציא את משפטם לאור, משפט אמת לאמיתו, ויפלא הדבר מאוד בעיני רבי אברהם, ויאהבהו מאוד.
ונתוודע לרבי אברהם, שהבעל שם טוב צריך לישא אישה, והייתה לו בת, ואמר לבעל שם טוב הקדוש: הנה שמעתי שמעלתו נצרך לאשה, אולי יכשר בעיני מעלתו לישא את בתי?
השיב לו הבעל שם טוב הקדוש: טוב הדבר, אבל, בהיות שבקהילה זו רבים מהנגידים - חפצים בי, נצטרך להסתיר הדבר, לבל ידע איש, כי איני יכול להעיז פנים כנגדם, שהיטיבו לי תמיד, וינשאו אותי למעלה.
ואם זה רצון מעלתו, נכתוב קשרי התנאים למזל טוב ביחידות. ואני גם כופל עימכם, שתעשו עימי השידוך, ולא עם תורתי וחכמתי, כי בשום אופן אין רצוני שתרבו בשבחי ורוב המעלות, כי אם תכתבו סתם: מורנו ישראל בן מורנו אליעזר.
אחרי שנקשרה נפשו בנפשו, הסכים רבי אברהם לכל דברי הבעל שם טוב הקדוש, וכתבו במזל טוב את קשרי התנאים בסתם, ולא כתבו את שם המקום שעשו את התנאים, והדבר לא נודע לשום אדם.
כאשר נסע הרב מורנו רבי אברהם לביתו - חלה בדרך, עד שנפטר בדרך, והלך לבית עולמו.
הודיעו רבי גרשון שהיה בק"ק בראד, על פטירת אביו, ובא רבי גרשון להספיד את אביו כדין תורה, וקיבל רבי גרשון את כל הכתבים שנמצאו תחת ידו, ומצא גם את שטר התנאים, ששידך את ביתו, שהיא אחותו, עם איש ששמו ישראל.
והיה הדבר לפלא בעיניו, כי אביו היה איש מפורסם, ואיך יתכן שהוא יעשה שידוך עם נחות דרגא, עם פלוני אלמוני, שלא נודע מקומו ומשפחתו.
ויספר רבי גרשון את הדבר לאחותו, ואמרה לו: 'אחר אשר הוכשר בעיני אבינו אין להרהר אחר זה'.
הבעל שם טוב הקדוש המתין שההתחייבות שלו כמלמד לבעלי הבתים, תעבור, והלך אליהם ואמר: שחוזר הוא למקומי. והם ידברו על ליבו, שירבו לו מוהר ומתן, כדאי שישאר אצלם, אבל, הבעל שם טוב הקדוש, לא הסכים לבקשתם, כי לא זאת היתה כוונתו.
הבעל שם טוב הקדוש, שינה את לבושו, והתחפש כאחד הריקים, בפרווה קצרה ('פעלציל'), וחגורה רחבה, וישנה את לשונו וטעמו, והלך לק"ק בראד, לביתו של הרב מורנו רבי גרשון הנ"ל.
והנה, שני בעלי דין יושבים לפני רבי גרשון, והוא מעיין בדינם, ועמד הבעל שם טוב הקדוש בפתח, ורבי גרשון היה סבור, שהוא עני, ולקח פרוטה, ורצה לתת לו.
ואמר הבעל שם טוב הקדוש לרבי גרשון: 'דבר סתר לי עמכם'.
הלך עימו רבי גרשון לחדר אחר, והראה לו את התנאים, ויאמר לו: הבה את אשתי.
כאשר ראה רבי גרשון את האיש, כסותו ודיבוריו, השתומם ונבהל, וחשב, מה זאת עשה אביו זכרונו לברכה?!
רבי גרשון קרא לאחותו, ויספר לה את כל המאורע.
השיבה לו על כך: 'אחרי שאבינו עשה זאת, אין להרהר אחריו, ובוודאי מהשם יצא זאת, ואולי יפוק מינה זרעא מעליא'.
ואכן, התקיימה החתונה, וקודם החופה אמר הבעל שם טוב הקדוש, שרצונו לדבר קודם עם אשתו כמאמר חז"ל.
דיבר הבעל שם טוב הקדוש עם אשתו בסתר, וגילה לה האמת, והשביע אותה שלא תגלה כלל מזה, אף אם יעברו עליה עידן ועידנים, שתהיה בדחקות גדולה, והסכימה עימו בכל דברו, ונישאו בשעה טובה ומוצלחת.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
אומר הבעל שם טוב הקדוש, שכאשר האדם מחדש בתורה:
"לא יחשוב בליבו שהוא עושה כך, רק השכינה - העושה זאת"! (צפנת פענח) כי, מי שמתפאר בדברי התורה שחידש, השכינה מסתלקת ממנו...
ומי שלא מתפאר בחידושי תורתו, זוכה:
"להיות מרכבה לו יתברך שמו ע"י - לימוד התורה" (כתר שם טוב, דט"ז ע"ב).
הזכות לחדש בתורה - משל נפלא: הבעש"ט הקדוש מסביר במשל נפלא, את הזכות וההצלחה לחדש בתורה:
משל לאורח, שהגיע לבית חברו, ורצה לנסות את בן חברו בלימוד, ולתהות על קנקנו. והבן, כלל לא הבין את ההלכה, מרוב גודל עומקה וחריפותה.
והנה, מתוך גודל חיבת האב על בנו, האב, לא יכל האב לסבול את הצער של בנו חביבו שהוא מתקשה מאוד - ואינו יכול להבין, מה עשה אביו?
פתח לו פתחא בהאי הלכה, והראה לו את הדרך אשר ילך בה, ואשר יצא ואשר יבא בשקלא וטריא, כמעט אשר הגיד לו כל תוכיות ההלכה.
והנה, בא האורח לשאול אותו ההלכה - ולנסותו בפני אביו, והתחיל לומר ההלכה.
האורח שואל אותו כמה שאלות ומקשה כמה קושיות, והוא משיב דבר על אופניו והוא מותיב, והוא מפרק בשכל זך ובהיר, ואביו רואה, שמח, מתענג ומתפאר מזה!!! והאב, אף על פי: שהבן עשה את כל החיל כח האב, עם כל זה, יש לאב - תענוג גדול!
והנה, כראות האורח שיש לאביו תענוג מזה, רצה האורח להוסיף תענוג לאביו - והתגבר על הבן, והוסיף לשאול אותו, ולהקשות עליו קושיות חדשות חזקות ועצומות.
והבן, בהיותו בוטח על אביו, התעורר מעצמו והתחכם, ותירץ כל הקושיות... ועוד... ועוד... והנמשל – מובן!
מה ישיב הבן לקב"ה, כשזוכה לחדש בתורה? "גדול ה' ומהולל מאוד" - להודות להלל ולגדל את שמו הקב"ה על כל הטוב שגומל עימו, ועל שפתח את שיכלו להבין ולחדש בתורתו, כי, לימוד התורה – מפאר ומרומם את שמו של הקב"ה בכל העולמות.
עמל התורה: כאשר האדם עמל בתורה, ומחדש בה, והוא גם יקבל את שכרו, כי, אעפ"י שכל מה שעשה האדם, הוא מתנות שמים: יש לקב"ה התפארות ותענוג גדול מאוד ממעשי האדם!
השכר עבור החידוש בתורה: אומר הבעל שם טוב הקדוש, שכאשר אנו מחדשים בתורה: "משלם לנו שכר גדול - כאילו עשינו הכל מעצמינו"! (צוואות הריב"ש די"ח).
הדרכת הבעל שם טוב הקדוש, למי שאומר - דברי תורה ברבים:
לפרסם את הקדושה: מי שאומר דברי תורה ברבים, צריך לכוון – לפרסם את הקדושה! וכלשונו: "כשמדבר דברי תורה ברבים, יהיה כוונתו - שיתכבד ויתפרסם הקדושה" (כש"ט די"א ע"ב).
לקשור עצמו בבורא ובחברו: האומר דברי תורה ברבים: "יקשור עצמו במחשבתו תחילה - בבורא יתברך שמו, ונשמת חברו - גם כן מקושרת בבורא, לפי שכל אדם אינו חי רק משפעו יתברך שמו, המשפיע לכל הבריות".
יחשוב שמדבר לפני הקב"ה: וממשיך הבעל שם טוב הקדוש: "ויחשוב שאינו אומר אלו הדיבורים - רק לפני הבורא יתברך שמו, לעשות לו נחת רוח".
למה זוכה, מי שדבק באותיות התורה: הלומד לשמה, ז"א, שמדבק עצמו בעצמות אותיות התורה, לשם אהבת ה', זוכה להרגיש את:
"רוחניות חי החיים, ותענוג התענוגים - שבתוכו, אור - אין סוף, באור פני מלך - חיים" (צוואת הריב"ש).
הקב"ה אוהב אותו - ומתפאר בו: כמו שנאמר: "ישראל אשר בך אתפאר"!
יש לקב"ה: "התפארות גדול ותענוג ושעשוע - ממעשי הצדיק עם תורתו ותפילתו".
אעפ"י שהקב"ה, נותן את הכח לחדש בתורה, יש לו מזה תענוג והתפארות גדולים, למרות: "הכל הוא ממך ומשלך, ומכוחך - פעלנו כל זאת"!
הקב"ה מתפאר במי שמחדש בתורתו: כאילו: "הדבר מעוצם ידינו!" וזה מוכיח את האהבה והחיבה עצומה שיש לקב"ה לבניו, שקרויים: "בנים למקום"!
כל אחד יחדש בתורה – כפי כוחו: הקב"ה רוצה, שכל אחד ישתדל לחדש בתורה כפי כוחו ויכולתו, והוא כבר לטהר בליבו ושכלו, רוחו ונשמתו, ויתן לו סיעתא דשמיא, להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד, אמן.
יהי רצון שנזכה שדברי התורה יאירו בנו, ונחדש בהם לרצון ה' יתברך, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, אמן.
לע"נ אימי מורתי רחל בת ריינה מלכה, הריני כפרת משכבה.