הבריחה מאוקראינה, שלב אחר שלב • יומן מלחמה מטלטל

משפחת גופין (צילום: באדיבות המצלם)

המלחמה בין רוסיה לאוקראינה - בעיצומה. אין לדעת מה ילד יום. בחזית המלחמה, בפן היהודי, נמצאים שלוחי חב"ד ורבני הקהילות המסייעים למשפחות הקהילה ולפליטים בכל הנדרש.

אנחנו בסדר ב"ה. כמעט בסדר. לא יודעת איך עברנו את הדרך הזו. איך שלום נהג, איך החזיק ראש בשעות של המתח העצום. בשבועיים האחרונים הוא לא היה בן אדם, אי אפשר היה לא להרגיש. הוא טוען שירד במשקל, והוא כנראה צודק. ככה זה כשאי וודאות מכרסם בך ולא יום או יומיים. כך זה מרגיש, כשכבר עברת את זה פעם אחת ומתהפכת לך הבטן מלחשוב שזה יקרה שוב. זה מה שמרגישים, כשרק לפני כמה חודשים הבאנו את הרהיטים שלנו מלוגנסק לקייב, ואחרי שבע שנים יכולנו שוב להתחיל להרגיש בית.

אני דווקא החזקתי ראש, לא יודעת למה. אולי כן. חושבת שמשהו קרה לי מאז שעזבנו את לוגנסק. מערכת הגנה יש לא רק נגד טילים גם נגד אירועי חיים מטלטלים. נראה לי שהנפש שם בפנים קיבלה לפני כמה שנים החלטה לא להתחבר מדיי רגשית למקום, כנראה מפחד שהיא תחטוף שוב מכה. והנפש שלנו כנראה יודעת ומרגישה…

אז זה קשה לי, גם אני מורידה דמעות, אבל מרגישה ב"ה בשליטה. הקב"ה יודע טוב יותר מאתנו מה טוב לנו. העזיבה את לוגנסק הייתה לנו מאוד קשה, אבל ב"ה נבנינו מחדש, ועם יד על הלב - צמחנו ומכל ההיבטים. לא מתגעגעים ללוגנסק, לא רוצים לחזור לשם. טוב לנו עם מה שעשינו, מרגישים שהשתדלנו במילוי המשימה, אבל מה שהיה היה. והיום טוב לנו ב"ה בקייב. היה לנו טוב… עד יום חמישי בבוקר… אבל הקב"ה אף פעם לא עזב אותנו.

אז ממה אני דואגת? שאצטרך להתגלגל תקופה מסוימת? שלא אוכל לחזור הביתה? שנצטרך שוב לחשב מסלול מחדש… נוטה להאמין שנוכל לחזור לביתנו בקייב, להמשיך לפעול עם הקהילה, שאנחנו כל כך אוהבים, שנרקמת בעדינות ובאהבה רבה. מתי זה יהיה? לה' הפתרונים. רוצה לקוות, שככל שהמערב יהיה כאן החלטי, ימי המלחמה יתקצרו…

אז ממה אני עוד דואגת? ממשפחות יהודיות רבות שיושבות עכשיו במקלטים, ממשפחות של שלוחים שנשארו בקייב ולא הצליחו לצאת ועכשיו כבר חוששים לצאת… מהפגזות מיותרות שהצורר עלול להפגיז את העיר… יש לי אי שקט בראש, גם בלב. מעין סיר רותח שלא מוכן לשקוט…

מה זה יאשי? איפה יהיה לנו אוכל כשר? (באדיבות המצלם)

בדרך המילוט לא היה לי זמן לחשוב, גם לא פניות. היינו בדריכות מקסימלית כל הדרך. חלקה הגדול של הדרך עבר בזחילה כשאנחנו עומדים או נוסעים במהירות של 5 קמ"ש. אמרתי לשלום שלו הייתי אני הנהגת לא הייתי עומדת בזה. זו הייתה נסיעה מתישה ומלחיצה. שלום ניסה מדי פעם לעקוף, לנסוע בשבילי עפר, בנתיב הנגדי עם אורות חירום, ואני עצרתי את נשמתי. מדי פעם כשעמדנו זמן ארוך בפקק שלום שאל אותי אם אנחנו נוסעים או עומדים, והוא לא שאל סתם. בשלב מסוים אתה לא בטוח בעצמך אם אתה רואה נכון. האורות מסביב, במיוחד של משאיות אימתניות שבאו מולנו, גם של אלו שהאטו את התנועה, היו כמו סנוורים. רק רצון לעצום עיניים לחמש דקות רצופות לריענון ולפתוח אותן מחדש. לפתוח ולגלות שכל זה רק חלום בלהות…

הגענו לחמלניצקי מאוחר בלילה. נרדמנו כך עם הבגדים ותכננו לצאת מוקדם בבוקר. לא שהדרך מחמלניצקי לצרנבצי ארוכה, אבל כבר נוכחנו שה'ווייז' לא מצליח להעריך זמנים והיום הוא יום שישי, ולא ניקח סיכונים. כבר בשש קמנו והתארגנו ליציאה. בשבע פלוס יצאנו עם הילדים, מקווים שהדרך תהיה רגועה. חשבתי שעדיף להגיע לנקודת היעד בשעה מוקדמת, ושם לעשות כל מה שאנחנו צריכים לעשות, מאשר להיתקע בדרכים ומי יודע חלילה גם בשבת. הדרך הייתה טובה. למעט מחסומים ובדיקות משטרתיות לא היו פקקים ונסענו כמה שעות ברוגע. אפילו מצאנו תחנת דלק עם תור סביר ונעצרנו למלא שוב את המיכל, שיהיה. מי יודע מה עוד מצפה לנו. בדיוק היום חשבנו מה לעשות אם נחליט להמשיך לארץ, האם נמשיך עם הרכב לרומניה או לא… מי היה מאמין ולאיפה הגענו… והקב"ה יכול עוד לעשות נס.

כשהילד רוצה לחלק את רכושו

בדרך התחלנו לדבר על התוכניות שלנו בצרנבצי. לא באנו לנוח, לא יצאנו מהתופת כדי לטייל. אנחנו כאן במשימה וצריכים לנצל את העובדה שאנחנו יכולים לעזור מבחוץ. דיברנו עם פראדי המתוקה, שהכינה לנו בדקות ספורות שאלון מקוון ליהודי הקהילה, שעל פיו נוכל לחלק עזרה כספית עוד לפני שבת. פראדי החמודה הייתה בשבת אצל חיה. פעם ראשונה שפראדי הגיעה אליה. כל כך שמחתי, זה היה בשבילי כמו אגלי טל על נפש עייפה. בית - כמה זה קריטי לאדם כשזה ישנו, וכמה זה מערער כשזה לא… אז חיה ומענדי עם לויק המתוק כבר התמקמו בשליחות וגם ארגנו מזרן לפראדי, אז היא הגיעה.

חשבתי לעצמי איזה מזל שזה בדיוק השבת כשכולנו כל כך דואגים, והילדים אתנו. לפחות שיהיה עם מי לדבר ואת מי לשתף. לא לחוות את זה לבד… כבר סיפרתי על ישראליק המתוק, שתוך כדי שיחות שלי עם שלום צעק מהמושב האחורי בתמימות הכי טהורה, שיש לו כסף שלו איתו (כנראה החליטו הילדים לקחת את כל האוצרות שלהם, בערך כמו שאנחנו לקחנו את המסמכים והתכשיטים…), והוא רוצה מעצמו לתת כדי לעזור לקהילה. זה גרם לנו לדמעות. אנחנו בכלל כל כך רגישים עכשיו, מרגישים פצועים. אבל ב"ה קל…

שבת פרשת ויקהל - בגולה

יוסי (הבן שלי) שלח לי בדרך תמונה של בניין מיתמר בעשן ושאל אם זה אבלון. לא יכולתי להסתכל על התמונה. התחלתי לבכות. לא, זה לא אבלון. אבל מה זה משנה. זו קייב, שעד לפני חצי יום הייתה בתפארתה, ועכשיו ענני עשן מיתמרים. שאלתי את יוסי מאיפה יש לו את זה והוא סיפר שהוא עוקב אחרי אתרי חדשות ברוסית לראות מה קורה. ככה זה כשאתה פה והילדים שלך בארץ. לא שהייתי רוצה שהם יעברו איתנו את הטירוף הזה, הם כבר חוו משהו דומה לא כל כך מזמן, אבל כשנמצאים יחד זה מרגיע יותר… וכשנמצאים רחוק הכל מאיים כל כך… בטח כשמדובר על אבא ואמא, על אחים ואחיות, על בית…

אדר השנה כפול, שישים ימים של שמחה. את שלושים הימים הראשונים כבר הפסדנו, אבל אנחנו לא מתייאשים ומתפללים ל'נהפוך הוא' עוד השבוע ולתליית המן הרשע.

בצרנבצי הגענו למסעדה היהודית לאכול ארוחת בוקר קלה ומשביעה ונסענו להתמקם בבית מלון במרכז העיר. משפחת גליצינשטיין הזמינה אותנו לשבת, אך היינו כל כך מותשים פיזית ונפשית, גם לא היינו מסוגלים לדמיין סעודת שבת נורמלית, כשהכל כל כך עצוב מסביב. אז נשארנו במלון, ארגנו שולחן שבת באחד משני החדרים. שלום קנה קצת אוכל וכל מה שצריך לשבת. מזל שיש לי בעל מעשי שלוקח אחריות גם כשמצב רוחו שפוך, אחרת השבת הייתה כותרת בלבד…

השלוחים היקרים שלחו לנו גם אוכל והיינו מאורגנים.

איך עושים סעודת שבת במלחמה?

שלום חשב לא ללכת לבית כנסת אלא להתפלל במלון. הוא היה גמור מכל הבחינות. אמרתי לו שאנחנו צריכים לעזור לעצמנו לקום גם בשבילנו וגם בשביל הילדים, והם הלכו, נשמו אוויר, פגשו יהודים וחזרו. צרנבצי רגועה יחסית. כמו הגענו למדינה אחרת. כנראה זהו טבע העולם, שעד שהסכנה לא מגיעה אליך קרוב אתה לא דואג…

שלום התחיל לשיר שלום עליכם, וישעיהו רמז לו שהוא רוצה לומר לו משהו בצד. לא בחדר אלא בחוץ, במסדרון. שלום יצא וישעיהו התחיל לבכות. "אבא, אני כל כך עצוב שאנחנו עושים סעודת שבת כזו עצובה כאן במלון לבד. בשבת שעברה בבית היו לנו הרבה אורחים והיה שמח…"

שלום חיבק אותו חזק ואמר לו שנשתדל גם כאן לשמוח. וכך היה. השתדלנו לא לדבר על המלחמה, מה שכמובן לא התאפשר. זה ממש בוער בנו. אפילו זאב (הבן הקטן) כועס על פוטלר ששולח טילים על ויקטוריה העוזרת (הוא מאוד אוהב אותה…). השתדלנו גם לנגן ניגונים ולהרבות בדיבור חיובי.

בשבת בבוקר הילדים קמו להגיד תהילים והלכו לבית כנסת. מרים ואני נשארנו. לסעודת שבת הלכנו לאכול אצל השלוחים, שאירחו אותנו כל כך יפה. זה באמת מוזר לי, הכי לא אני. אני אוהבת לארח, לא אוהבת להתארח. ובכלל המציאות הזיפטית הזו נכפתה עליי ולא נחמד לי איתה. נכון שאני משתדלת לזרום, גם לחייך, לא ליפול להתמסכנות. אבל זה קשה לי. הייתה לנו סעודה נחמדה. הגיעו עוד כמה אנשים פליטים מקייב ומערים נוספות. תוך כדי סעודה דפיקות בדלת וארבעה אנשים נוספים הצטרפו לסעודה. משפחה מדנייפר שקיבלו את הכתובת שלהם ופשוט הגיעו. הם כבר מבינים השלוחים כאן שתהיה להן עבודה בתקופה הקרובה, והם מוכנים לכך.

במוצאי שבת שלום נפגש עם הרב גליצינשטיין לחשוב על אפשרויות לקליטת יהודים בעיר. כבר הערב הגיעו 15 אנשים מקייב ושלום דאג להם למקום שינה ואוכל. אומרים שכשקשה לך אחד הדברים שייקלו הם שתעזור לאחר, אז החלטנו לאמץ…

זהו, חושבת שהכתיבה עייפה אותי, ואולי אצליח להירדם ועד אז, שיהיו בשורות טובות. שנקום לבוקר ונהפוך הוא…

למה מתכוונים שאומרים פליטים?!

בוקר טוב רומניה. אני בודקת בטלפון איזה יום היום. הסתובבו לי השעות והימים, הסתובבתי איתם, הסתובבו החיים כמו לא לצד הנכון…

אתמול בחצות דיברתי עם פראדי. הייתי חייבת להתקשר. אני יודעת שהילדים דואגים, גם אצלם רץ סרט, גם הם בסרט, ולא יודעת אלו תמונות הם רואים ומי מחבק אותם, כשמשהו מפחיד שם צץ ומציף, אז לפחות נדבר. בדרך כלל חצות והלאה זו השעה שלי. מאז ומתמיד אני ציפור לילה, ומאז שילדיי נולדו אף מחכה לשעת לילה. שישנו כולם, שיהיה לי שקט משלי, שאוכל להתחבר לעצמי ולנביעות שמתוכי. שאשמע שקט… זו הייתה תמונה חביבה עליי בלוגנסק - לשבת בשעות הקטנות של הלילה במטבח שכל כך אהבתי ולכתוב.

משום מה דווקא החושך בחוץ ותאורת הלילה בפנים היו השראה טובה בשבילי. הכתבות הטובות ביותר נולדו דווקא שם. כמו תאי המוח והלב שנפתחים כשנותנים להם מקום, כשקולות אחרים לא מסתירים ומבלבלים.

אבל אתמול זה היה אחרת. דיברתי איתה בעיניים עצומות. אמרתי לה שאם היא תופסת אותי מדברת לא לעניין זה כנראה כי נרדמתי לשנייה שתיים…

מארחים משפחת פליטים (באדיבות המצלם)

קמתי לפנות בוקר מנסה להבין איפה אני ואם כלי המיטה מכובסים פה או לא ואיך זה שוב שכולם נרדמו עם בגדים… ואולי כשאומרים פליטים לזה מתכוונים… כבר לא מצליחה להירדם. אני לא דרוכה ולא פוחדת. זה לא מה שהיה בראשון בלילה כשגם לצרבנצי הגיעו אזעקות.

ביום ראשון חשבנו עדיין, שנישאר שם עוד כמה ימים. העיר יחסית שקטה ורגועה, רחוקה מקייב ולא נראה שמישהו מחפש אותה, אבל שלום כבר הרגיש אי שקט. גם שם הכריזו על עוצר מעשר בלילה עד הבוקר, וכשבשש בערב יצאנו לנשום אוויר ולאוורר את הנשמה אף נפש חיה לא הייתה ברחוב. כך זה התחיל אצלנו בלוגנסק, טיפין טיפין, צעד אחר צעד עד שהגיע הצונאמי ושטף את הכל…

הלכנו לישון עדיין מתלבטים אם לצאת מאוקראינה או לא. הרי את הבית כבר עזבנו ומי יודע מתי נחזור, אז שנצא כבר מאוקראינה ונהיה בטוחים יותר. אבל יש משהו בלהישאר, כביכול, תחת השמים של אותה מדינה. לשמוע את אותה שפה ברחוב ולהרגיש שאתה עדיין כאן עם כולם. אולי גם סוג של אשליה שעוד מעט תחזור הביתה… גם להיות ליד חברי קהילה רבים שנמצאים במדינה. זה נותן תחושה של חיבור, אם כי אותה עזרה ניתן להגיש גם מעבר לגבול רק בצורה רגועה ובטוחה.

נרדמנו מתלבטים וקמנו עם החלטה ברורה. נוסעים. זה לא שאנחנו החלטנו. אחר חצות שמענו אזעקה. אני עוד לא ישנתי, ניסיתי לעבוד על המחשב ולנסות להשלים משימות של שבוע. שלום נרדם וכמוהו גם הילדים. ניתרתי. אזעקה בצרנבצי זה לא משהו שתכננו... חטפנו את הילדים וירדנו ארבע קומות לספא של המלון. אם לא לשחות או לעשות מסאז, לפחות לשבת על הרצפה ולנסות להסדיר נשימה במקום לח שכזה. העיניים של כולם אמרו הכל. האמת, שכבר בערב הילדים ביקשו לנסוע. הם שמעו שיחת מבוגרים על כך ששיירות הנשק מאירופה לאוקראינה עוברות כאן באזור והם יעד להתקפה. לא היה צריך יותר מזה…

נכס ושמו משפחה

קמנו בבוקר, התארגנו והחלטנו שיוצאים ובחיוך. מזל שיש איתנו רכב גדול שמכיל גם אותנו וגם את הפקלאך שלנו. כשארזתי מזוודות אמרתי לשלום שאני לוקחת לכולנו גם בגדי קיץ, ולו מלתחה חלקית. זוכרת שכשעזבנו את לוגנסק לקחנו כמה מזוודות, משהו בסיסי שיספיק לנו לשבועיים שלושה. כך אז חשבנו… ואחר כך בקושי הצלחנו להוציא דברים מהבית, מה שלא הוסיף לנו למצב הרוח שהיה ביש גם כך.

הפעם החלטתי להיות מאורגנת. ניסיון אמור להפוך אותנו לטובים יותר, או לפחות לערוכים יותר. אז גם אם נגיע לישראל או אפילו לאפריקה, יש לנו סנדלים… ואם נחזור בעזרת ה' לקייב לפני, אז סחבתי לחינם מזוודה…

יצאנו, לא יודעים לאן. שאלתי את שלום לאן פנינו מועדות ותוך כדי תנועה בדקנו באיזה מעבר גבול נצטרך לעמוד פחות שעות או פחות ימים והתקדמנו. הגענו מהר למעבר הגבול, אך שם השתרך תור של מאות מכוניות שמחכות לברוח מהתופת. לא אתי לכתוב, ועוד יותר לא לעשות, אבל עקפנו חלק מהתור. מקווה שהמצב לא מקהה בנו את התחושתיות, את ההתחשבות ואת הרגישות. אבל זה מה שהיה ובזכות זה חיכינו רק כמה שעות ולא יותר.

שלום עשה במקום תעודת מעבר למכונית ויצאנו למולדובה. ה'ווייז' לא עבד ולא ידענו לאיפה ממשיכים. נסענו כמה קילומטרים והבנו שצריך לעצור ולבדוק, אחרת נגיע לאוקראינה מהצד השני או למקום אחר רק לא לאן שצריך. מישהו מאחורינו כנראה שם לב ש'נבוכים הם' וסימן לנו לעצור.

אתם לרומניה? כנראה קרא מחשבות והציע לנו לנסוע אחריו. תוך דקות ספורות הגענו לתור חדש, ארוך ומשתרך. הפעם לעבור את הגבול ממולדובה לרומניה.

לרומנים יש זמן, הם לא ממהרים, הם כנראה גם לא רגילים לעומס כזה. הם מתרוצצים מסביב, הולכים ובאים, בודקים ושואלים וחוזר חלילה. איתנו ברכב נסעה גם סבטה, פליטה שאספנו ליד הגבול במולדובה. היא בכלל מתכננת להגיע לפולין אבל צריכה לפני כן להיכנס לרומניה. אז היא איתנו ברכב מבוהלת ובודדה. חשבתי על זה באותו רגע. זה היכה בי חזק, ניסה לאפס אותי קצת… יש לי משפחה. יש לנו משפחה. ולא סתם משפחה, אלא הכי אוהבת ומחבקת. אנחנו לא לבד. אנחנו מחזקים אחד את השני, בוכים אחד לשני, מחזקים ומעודדים.

רבים חווים את התופת הזו כשהם לבדדד… אולה חברתי, המורה לרוסית שלי, שבשנתיים האחרונות ליטשה לי את השפה, היא בודדה. יש לה בן אחד והוא לא כאן באוקראינה. וזהו. כמעט. כשהחלה המלחמה היא ברחה מקייב לעיר מחוז, שם לידידים שלה יש בית פרטי עם מקלט יחסית מוגן. אך כשהכוחות התקרבו לקייב היא הבינה שלא יכולה להישאר וברחה מערבה.

דיברתי איתה אתמול, שאלתי איפה היא נמצאת. "אני בפולין, בדרך לגרמניה ומשם לישראל". בפולין? איך הגעת לשם? מתברר שבגבול פולין היה תור כל כך ארוך, שהיא החליטה לעבור אותו ברגל, וכך צעדה עם מעט מטלטליה 7 ק"מ (!) ברגל עד לצד השני, ושם נדחסה לקרון רכבת עמוס בצפיפות נוראה… לבד. היא עם עצמה. והחבילות... איזה נכס אדיר זו משפחה. כמה כוח היא נותנת בשעת מלחמה, כמה חשוב להשקיע בה ולבנות אותה באהבה אינסופית בשעת שלום…

ויקיפדיה, אינטרנט וארבעה אנשים מקשרים

עברנו גם את הגבול הזה. הילדים כבר רעבים. ככה זה כשאתה לא רוצה לעצור בדרך, לפני שסימנת וי על משימות היום הקריטיות. רק אחר כך תתפנה לאכול או להתרווח על כורסא… בגבול קיבלו את פנינו דוכנים של עזרה לכל הפליטים - אוכל, שתייה, עזרה רפואית. המראה הזה הזוי כל כך, נראה שלקוח מסיפורי מלחמת העולם הראשונה, או השנייה, ושמא זו חלילה השלישית…

חיפשנו תחנת דלק. באוקראינה אנחנו רגילים, שכל ק"מ או 2 פוגשים תחנת דלק. זה חלק מנוף הדרך. אבל כאן אין והדלק במיכל אינו מתמלא מעצמו… ניסיתי לשאול עוברי אורח תוך שאני מוציאה מהבוידם מילים ברומנית. מאיפה לי שפה? מתישהו, לפני 38 שנה הייתי כאן. כשהייתי בת 6 נסענו לבקר את סבא וסבתא שלנו, הרב ישראל צבי וציפורה הבר האהובים ז"ל, כשנסעו בשליחות הרבי לרומניה. אתמול, כשנסעתי בכבישים המפותלים, חשבתי שאולי כאן נסע פעם סבי, כשהיטלטל בדרכים מושלגות כדי לדאוג לשחיטה כשרה ליהודי רומניה. אז גם למדתי לספור ברומנית ועוד בדלי מילים, שניסיתי להשתמש בהן היום…

אז לאיפה נוסעים? אולי לבוקרשט, שם יש אוכל כשר. אי אפשר לחיות על בננות ותפוחים, בטח לא כשאיתך ילדים. אבל הנסיעה לשם היא שמונה שעות, ומה שם נעשה. ואולי ניסע לארץ… את הארץ אני אוהבת בלי סוף. תמיד כשאני נוחתת בארץ יש בי איזשהו שקט פנימי, כמו הגעתי למקום שהוא באמת שלי. אבל הפעם זה שונה. אל הארץ אני לא רוצה לנסוע מבריחה אלא בבחירה.

בינתיים אני כאן, ברומניה. עד מתי? אולי עד מחר, אולי עד עוד שבוע… אנחנו חיים את היום… מנסה לזרום. זוכרת, שאחת התכונות שעזרו לי להרים את הראש מעל המים, אף להתחיל התחלות חדשות היה לשחות עם הגלים, לא להתנגד. לא לבזבז אנרגיה חשובה על מה שאין ביכולתנו לעשות. הנסיבות הן לא בשליטנו. איך נגיב? זה כבר שלנו… אז אני זורמת. אתמול באוקראינה. היום במולדביה, ברומניה. ומחר? ה' יודע…

שלום הציע לנסוע ליאשי. יאשי? מה זה? איפה זה? מעולם לא שמעתי על המקום הזה… זה היה רגע שקצת יצאתי משליטה. סוג של חרטה על כך שיצאנו על הלא נודע ואולי טעינו. התעשתתי מהר. הבנתי שאנחנו צריכים להיות מעשיים וממוקדים, ומה שיותר יותר טוב. נכנסתי לויקיפדיה לקרוא על המקום ולהבין לאן אנחנו מתקדמים ולמה דווקא לשם. יאשי קרובה יותר לגבול מבוקרשט, מרחק שעתיים פלוס נסיעה, ויש בה גם שדה תעופה בינלאומי אם נחליט להמשיך לארץ.

אז נוסעים ליאשי. שיהיה.

אבל איפה נשהה ויותר חשוב - מה נעשה עם אוכל כשר? שלום לא איבד עשתונות. הוא עשה טלפונים לכמה אנשים, אפילו לא יודעת בדיוק למי, עד שהעלה בחכתו בדל מידע שהביא אותנו לבית בו אנו נמצאים עכשיו. אומרים שאם אתה עובד נכון - עד שישה אנשים תצטרך כדי להגיע לאדם הנכון. והיום, כשאפליקציות התקשורת כל כך מפותחות, כנראה שגם ארבעה זה מספיק.

מתברר שיש כאן ביאשי בית הארחה של ארגון 'הכנסת אורחים שטפנשט', שפעיל בחודשי הקיץ ומארח קבוצות שמגיעות לאזור לקברי צדיקים וכו'. עכשיו זה סגור אבל שמחו לעזור לנו ולהביא לנו את המפתח. אפשרו לנו לשהות כאן כמה שנרצה חינם אין כסף.

אולי גם יש שם קצת אוכל כשר במקפיא. בחשבון זריז ראינו שהאוכל שהבאנו מ"הבית" יספיק לנו גם לארוחת ערב ולכן ניסע לשם. מקסימום נצא בבוקר לבוקרשט. אם הייתי אני לוקחת החלטות, לא בטוחה שהייתי עושה את זה. בטוחה שלא. הייתי מחפשת מקום בטוח יותר גם אם זה מרחק של כמה שעות נוספות. אבל כל דבר הוא בהשגחה פרטית, והיינו צריכים להגיע דווקא לכאן.

חלומות מתגשמים

צחוק הגורל. בדרך יוסי בני כותב לי, שסוף סוף מתגשמים חלומותיי. שנים אני חולמת לקחת קראוון ולנסוע עם כל המשפחה לטיול באירופה, אז הנה זה בא… קצת בצורה שונה… ראיתי שזה דווקא אפשרי, והלוואי יתגשם בעת שלום… ישראליק נרדם בדרך. כשקם טען, שלולי ידע שחצינו את הגבול, היה משוכנע שאנחנו עדיין באוקראינה, לפחות לפי הנוף שניבט מהחלון… צודק.

השאירו לנו מפתח, הגענו עם הרכב ונכנסנו. ניסיתי לצייר בדמיון, שאנחנו בנופש משפחתי ברומניה. אומרים שהדמיון כל כך מפותח, שהוא יכול להשפיע על האדם כמו שמשפיעה מציאות אמיתית, אז ניסיתי… נכנסנו הביתה וקור עז קידם את פנינו. במסע הבירורים שכחנו לשאול שאלה קריטית - האם הבית מחומם? אז לא. הוא לא. התיישבנו מכווצים עם מעילים על הספות ושלום התחיל לעשות שיחות וידיאו עם אנשים מקומיים ובאנגלית עם רוסית ניסה להבין איך מדליקים פה את החימום. לחמם לא הצלחנו, לקפוא כן. אז בחרנו באפשרות חלופית - ביקשנו מאיש מקצוע שיגיע, ואנחנו יצאנו לסיבוב ברכב קצת להתחמם ולהזרים חזרה את הדם בגופינו.

זהו. כעת יש לנו חימום, גם מצאנו משהו לאכול ונפלנו שדודים בביתנו החדש…

בבוקר התברר ששכנים יקרים שלנו מאבלון, משפחה יהודית, שידענו שיצאה את הגבול, הגיעה גם לעיר שלנו וחיפשה לאכול, אז זכינו גם לארח אותם לארוחת בוקר. ישבנו ולא ידענו אם לצחוק או לבכות…

זהו. אני הולכת לעשות עם עצמי משהו. קראתי לא מזמן, שאם קשה לאדם וכל מה שהוא רוצה זה להתכרבל תחת השמיכה ולישון, מוטב שלא יברח למקום הזה. הקושי והכאב רק יעמיקו. מה כן? כל דבר אחר. פעולות רוטיניות, שיעזרו לו להתניע את עצמו מחדש.

נזכרתי, שיש לי הר של כביסה… שישה ימים בדרכים והבגדים - עדיין לא חד פעמיים… הלכתי להתניע את המכונה. גם את עצמי…

בתקווה שבשבוע הבא יהיו לי בשורות טובות יותר לספר לכם.

• • •

נהניתם מהכתבה, מצאתם טעות? רוצים להחמיא, להאיר או להעיר? שמא לחזק את השליחה, או לספר לנו על מקרה שאתם מכירים בעקבות המלחמה? כתבו כאן בתגובות או ישירות למייל: ari@kikar.co.il - אני קורא כל תגובה בעיון.