היסטוריה ואקטואליה

המשכיל שהחציף פניו מול הרמב"ם וחטף מהמשכילים

המשכיל האיטלקי שד"ל החציף פניו ויצא כנגד רבנו הרמב"ם, מה רבה היתה ההפתעה כשדווקא המשכילים דאז זעמו ויצאו נגדו וזאת מאחר וראו בדמותו הפילוסופית של הרמב"ם, כראיה לדרכיהם הנלוזות (היסטוריה)

ישראל שפירא | כיכר השבת |
הרמב"ם (צילום: מתוך ויקיפדיה)

פרק ב': על אמרת חז"ל "חכמה בגוים תאמין" נשפכו נהרות של דיו, ונגדעו יערות עד. ישנם מגדולי ישראל שנהגו לצטט בספריהם חכמים נכרים ואף לציין זאת (כגון הגאון בעל ה"דבר אברהם" וקדמו לו מרבותינו הראשונים ואכמ"ל). ישנם שהזכירו ולא ציינו את המקור (כגון איש תנועת המוסר החכם הגליצייני ר' מנחם מֶנדֶל לֶפִין בספרו 'חשבון הנפש'[1], וכן המשגיח רא"א דסלר[2]), וישנם שלא הביאו כלל.

הרמב"ם נהג לעיין בספרות גוים ואף העתיקם לספריו השונים 'יד החזקה' ו'מורה נבוכים'. מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי בהקדמתו לספרו 'שקל הקודש' כתב שהקטעים שהרמב"ם לקח מחכמים נכרים, ושלבם בספרו נהפכו להיות תורה ממש, ואפילו הפתקים שהעתיק אליהם את הציטטות מאותם נכרים, ולא נוסף בהם דברי תורה של הרמב"ם עצמו, גם הם חייבים גניזה, וכך דברי הגרח"ק:

"ואמרו בשם החזון איש זצ"ל, שאף על פי שהרמב"ם העתיק החשבונות שבפרקים האחרונים של קידוש החודש מהגוים כמו שכתב בסוף פרק י"ז. מכל מקום אחר שהרמב"ם כתבם נעשה תורה ממש, והלומדם – לומד תורה. וגם אמרו שכל הפתקאות שכתב עליהן את החשבונות של קידוש החודש צוה לגונזם אחר כך, כי אמר שיש עליהן קדושה". (הקדמה לספר 'שקל הקודש').

כפי שפרסמנו בעבר בעניין דומה הגר"מ מאזוז ראש ישיבת 'כסא רחמים' בשיעורו השבועי התבטא ואמר שהיו חכמים נכרים שהשפיעו על רבותינו ז"ל, ולאחר שהגר"מ מאזוז הסביר לתלמידיו שכל ניסי התורה הם כפשוטם, הוא ציטט "חכם אחד" שסבר שפגישת שלושת המלאכים עם אברהם אבינו היה במחזה הנבואה, והוא הושפע מאריסטו הפילוסוף היווני המפורסם.

דברי הגר"מ מאזוז: "אריסטו אכף על חכמי ישראל את הדעות האלה"[3].

נראה שמי שהתכוון הגר"מ מאזוז הוא לנשר הגדול, הרמב"ם שבספרו 'מורה נבוכים' כתב כן ולמד זאת מדברי ר' חייא הגדול במדרש רבה.

הרמב"ם מפרש הרבה פסוקים על דרך משל והשאלה (מֶטָפוֹרָה, אליגוריה) והוא סבר שכך נכון לפרש, וכך גם לגבי פגישת אברהם עם שלושת המלאכים, הרמב"ם הסביר, שכך נכון לפרש משום שאי אפשר לקבל "ראיית מלאך" במציאות[4].

ביקורת המשכילים על הרמב"ם

מעניין שביקורת בעניין אחר על הרמב"ם נשמעה גם בחוגי המשכילים, ובקובץ 'כֶּרֶם חֶמֶד' השלישי משנת תקצ"ח (1838) התפרסם מכתב מאת המשכיל האיטלקי שד"ל[5] (שמואל דוד לוצאטו), ליש"ר (יצחק שמואל ריג'יו) שנכתב שנתיים קודם לכן, ובו העז משכיל מחוצף זה להתקיף את הנשר הגדול הרמב"ם, שבספרו 'היד החזקה' פסק הלכות, במגמה להסיר ספקות ומתוך הבנה שהרמב"ם חפץ להשכיח מחלוקות חז"ל תנאים ואמוראים.

לדעת מחוצף זה כשד"ל מוטב היה דווקא לשקף מחלוקות אלו, כדי להיעזר בהן להתחקות אחר מקורן ההלכתיות השונות, ולפיהן לפסוק הלכה בכל עת לפי שיקול דעתם של פוסקי הדור וצורך הזמן.

שד"ל, בתור משכיל תורני, רצה לערוך רפורמיות הלכתיות כאלו או אחרות, והוא הרגיש שהרמב"ם חסם אותו ברגע שכתב ספר הלכתי שקובע לעם ישראל כיצד לנהוג, ובעצם הוא מנע ממשכילים כמותו לערוך שינויים, ולהיות בקונצנזוס ההלכתי.

מסיבה זו השיג שד"ל על הרמב"ם שסבר שכתיבת המשנה הייתה מהפכה חיובית של ממש בסדרי הלימוד בבתי המדרש. שד"ל לא קיבל זאת, כיון שהוא טען ש"התורה שבעל פה נשמרו החכמים מלכתוב אותה על ספר, למען יוכלו בית דין שבכל דור ודור לתקן ולהחליף כפי צורך המקום והזמן".

לדעתו של שד"ל טוב עשה הראב"ד כשהתקיף קשות את הרמב"ם, כי לולי הוא, עלול היה להשתכח זכרם של חכמינו ז"ל תנאים ואמוראים, והעולם היהודי היה נוהג ("משתעבד" כלשונו של שד"ל), לפסקיו של הרמב"ם בעניינים שונים, בשעה שהרמב"ם הסתמך על אריסטו, ולא על חז"ל[6].

טענות כזב אלו על 'הנשר הגדול' הרמב"ם הובאו בקובץ 'כרם חמד', שלקוראים המשכילים שלו היה הרמב"ם דמות נערצת המשמשת דוגמה ומופת למיזוג הראוי בין תורה וחוכמה, ובשל כך, היחס הביקורתי והמזלזל כלפיו מצד אדם המוחזק כאחד מחשובי משכילי הדור היה לדידם בלתי נתפס.

זעם המשכילים על שד"ל

מתברר שלא אלמן ישראל, ורבים מחכמי אותו דור, לא החרישו על כבוד הרמב"ם, ושגרו מכתבים לעורך כרם חמד של"ג (שמואל לֵיבּ גורדון), ובו מחאו על כבוד הרמב"ם.

אחד מאלו היה החכם שי"ר, שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט חתנו של הגאון העמקן ר' אריה ליב הלר בעל "קצות החושן".

שי"ר כרוב משכילי תקופתו העריץ את הרמב"ם, והסתמך עליו בגישתו ל"חכמת ישראל". בכרך הראשון של 'כרם חמד' (וינה 1833) הופיע מכתב קצר מאת שלמה יהודה רפפורט, המדריך צעיר בתחילת דרכו בהשכלה ומאיץ בו, להגות בספרי הרמב"ם, וכך דבריו:

"ולכן אם לעצתי תשמע, שתה נא מים טהורים בלתי אכזב הנוזל מראש צור, אשר ממנו שאבו גם ישאבו כל משכילי עם ישראל, ועד עומק מחקריו לא יבואו, הוא אדונינו מאיר חשכנו רבינו משה בר מימון נ"ע. בספריו ומאמריו תשגה תמיד, ואז תחכם. הם יקשו ערפך כברזל ומצחך כנחושה נגד כל מונע ומחריד ולכל חצי המתלוננים תשחק; המה יושיבו את דעותיך ומדותיך על מכונן, בל תנוענה ממקומן".

מאלפים הם דברי החיתום, שבהם פוצח שי"ר בשיר והלל למורה דרכו, הרמב"ם: "אלף תודות לך רבינו משה! מדריכי ומלמדי! הגדתי לך היום הזה, כי המעט אשר אדע היום הזה רק ממך היא ומידך נתנו לך. לולא תורתך שעשועי, אז אבדתי עירום מכל מדע כרוב בני ארצינו הנדכאים".

דמותו של הרמב"ם עמדה במרכז מאבקים אלו, והיא שימשה עמוד המגן של המשכילים הנאבקים להצדיק את דרכם החדשה-ישנה.

המשך יבוא...

לקריאה נוספת:

ד"ר נתן שיפריס שי"ר חדש, שלמה יהודה רפפורט: רבנות, השכלה, לאומיות, זלמן שזר תשפ"ב.

הרב יצחק ברוך רוזנבלום, מורה נבוכים בין משכילי ולמדני גליציה, דעת: כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה 85 (2018), עמ' 189 – 228.

הנ"ל, 'צריך עיון', 'הרב הבודד' ט"ז בטבת תשע"ט.

[1] שהביא רעיון מוסרי מאת החכם הנכרי בנג'מין פרנקל.

[2] ראה ראיון מאת תלמידו המובהק הגה"צ רבי אריה כרמל ביתד נאמן מתאריך כ"ד טבת תשנ"). עוד עיין בקובץ המעין תשרי תשפ"א.

[3] הובא בגיליון 'בית נאמן' מס' 335 פרשת ויצא ט' כסלו תשפ"ג עמ' 3

[4] דרכו זאת של הרמב"ם הייתה מפני שהיו בימיו (וכן בימינו) יהודים ת"ח שלא קבלו את המושג "הסתר פנים" (כדברי בעלי השקפה ליטאים בדורות מאוחרים), ואלו לא קבלו שבתנ"ך היו ניסים גלויים לעומת ימינו שאין. למרבה הצער היו מאלו שפנו עורף לעזוב את הדת באופן כללי, כיון שהם לא האמינו בניסי המקרא ע"פ הפרשנות של "רבי'ס פון קינדער" (מלמדי תינוקות), והם לא שמעו דעות נגדיות של מחשבת ישראל לדורותיה. לכן הרמב"ם טרח והבהיר שרוב ניסי המקרא, לא מדובר בפשוטו כמשמעו. עוד הוסיף הרמב"ם שהלשונות של התנ"ך וחז"ל כביכול לקב"ה יש גוף ותחושות כבן אנוש, מדובר לא כפשוטו כמשמעו, ומי שיסבור כך, עובר על איסור הגשמה. בימינו כלל עם ישראל קיבל את דברי הרמב"ם לגבי איסור הגשמה זולת חסידות מסוימת הסבורה ש"עצמות ומהות הקב"ה מלובשות בצדיק" ואכל"מ ודו"ק., לעומת דבריו שפגישת אברהם ושלושת המלאכים התרחשה בחלום ולא במציאות, לא כולם קבלו.

[5] יצוין שאת שד"ל שכל ימיו התהלך בין משכילים לחרדים, הזכירוהו מספר גדולי ישראל, כדוגמת הגאון רבי חיים בלייח, אב"ד ורבה של תלסמאן באלג'יריה.

המלבי"ם בספרו "הכרמל". הגאון רבי יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג בעל ה'כתב והקבלה' בבראשית יט ה, כא י, כה כג.

הגאון הבן איש חי - רבי יוסף חיים מבבל בפתיחה ראשונה לספר עוד יוסף חי (דרושים).

ובדורנו הגאון רבי מאיר מאזוז בספר 'אילת אהבים' (בני ברק תשס"ז) ובחידושיו לקידושין (ל' ע"א, עמוד ל"ז מדפי הספר) בזה הלשון: "ואף שאגרות הנ"ל מלאים בכמה מקומות דברים זרים ומרים כלענה, מכל מקום מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן להו בפירקא, וקבל האמת ממי שאמרה".

[6] וכך דברי שד"ל: "והנה הרמב"ם, עם כל התפלספותו היה בעוכרינו, כי בתחילה היו דברי חכמים כדרבונות להנהיג את הבהמה (הלא הוא ההמון) אל כל אשר יראו החכמים טוב ומועיל לפי הזמן והמקום; והוא הרמב"ם עשה אותם כמסמרות נטועים לא יזוזו ממקומם. כי הנה הוא כתב הלכות פסוקות, וביקש להסיר כל הספיקות, ולהשבית כל המחלוקות, ולהביא את כל ישראל ואת כל חכמיהם שבכל דור ודור תחת עול המסקנה אשר ישרה בעיני חכמי התלמוד או בעיניו, תחת כי במשנה נזכרו גם דברי היחידים, למען ידעו דור אחרון שתי הסברות יחדיו, ויחקרו אותן, ויפסקו הלכה כדברי זה או כדברי זה לפי ראות עיניהם ולפי צורך הזמנים. ואלמלא הראב"ד שעמד נגד הרמב"ם וגדר בפרץ, אולי כבר נשכחו ונאבדו המשנה והתלמוד, והרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו להרמב"ם ולאריסטו, בלי שנוכל לחקור אחר מקור הדברים ולדעת הענינים על אמתת".

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: sisraerl@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר