שכנעתי את כולם לחזור אחורה, ונעמדתי בתור לקנות את המתוק המותק הזה. שילמתי עליו במטבע אחד, 5 שקל סך הכל. והמשכנו עם החיוך הכי גדול שיש, ושמתי לב שכל מי שלקח טעימה עטה אף הוא את החיוך הזה, הילדותי משהו חיוך בלתי מוסבר, שארוחת הגורמה שרק עכשיו סיימנו- לא הצליחה לעלותו על פנינו. כי זה לא היה רק סוכר על מקל.
ואז צפו עוד רגעים דומים, הרגע שאת משלמת כמעט פי שתיים על שמלה מחנות מסוימת במקום המרכזי המסוים, ויכולה להיות בדיוק כזאת במכירה ביתית בשכונה, אך לא. את תקני אותה דווקא במקום הגדול. כשאת הולכת למכון יופי, ומחכה לרוב כחצי שעה למניקור, בזמן שיכלת ללכת לזאת שעובדת מהבית ולקבל יחס של VIP.
לא יודעת מה אתכן, אך אני מעדיפה את המכון, שאלו אותי פעם למה הרי העבודה היא אותה עבודה, ולעיתים ותרשו לי לומר מניסיון - אלו שעושות פרטי מתגלות כטובות ביותר. אך עדיין ישנה העדפה ללכת למקום הגדול. אלא שאנו לעיתים וניתן לומר כמעט תמיד, לאו דווקא מחפשות את המוצר אם כי את החוויה.
הבגד ההוא שאנו קונות במקום הספציפי ההוא, ובין המחשבות הראשונות שעולות בנו הן- אני אלבש את זה ל... ואנו כבר יוצרות לנו תמונה מושלמת שלנו עם הבגד, מתעלמות מהתאורה ומהמראות וכבר מייצרות חוויה, או שלהיפך- הבגד ההוא מזכיר לנו את ההיא שנראית תמיד ככה, או את הדמות שתמיד רציתי להיות וכבר התנתקנו מהבגד עצמו ויצרנו סביבו הילה, הילה של חוויה.
אך לעיתים אנו לא שמות לב כי בתהליך הטבעי והבלתי מורגש שלנו אנו מפספסות מוצרים כה טובים בפני עצמם רק כי באותה השנייה, אנו לא מצליחות לדמיין או לחוש את החוויה הרצויה, או סתם מדלגות על חנויות ואנשי מקצוע כה טובים מסעדות כה איכותיות רק כי הם לא מעוצבים בצורה שתופסת את העין מספיק, הנה רק לפני שבועיים גילתי את אחד המקומות היותר קטנים ובלתי מורגשים, אך אחד מהאיכותיים שקיימים, ברחוב לידי, מקום שעברתי בו עשרות פעמים.
אך אף פעם לא באמת ראיתי, למה?- כי לא היה לו שלט גדול, ולא את האפקטים של החוויה שאני מחפשת. אז פשוט דילגתי, ואת האמת- פספסתי.
חייכתי היום כשבידי הסוכר על מקל וצחקנו כולנו על כך שקניה של חמישה שקלים נהנו כמה וכמה מונים יותר מאשר המסעדה המפוצצת, כי היה בכך הבנה כי חוויה, לא תמיד צריך לקנות, לפעמים צריך להשכיל ולבנות.
]]>
