נתחיל מהשילוב הזה: קול-נוע. אחרי שנים של מאבקים נדמה לי שעל היותו של הקולנוע כלי כוחני ומעצב אישיות אין עוררין. זו גם הסיבה לפחדים ולחששות סביבו. אם תמונה שווה אלף מילים אז תמונה קולנועית שווה אלפיים. הפרשנויות המסתעפות וההיגדים הקולנועיים הם בפרוש פילוסופיים ובעלי עומק וכשאלו מצטרפים למימד החווייתי זה נתפס כאיום אמתי על שלמות הנפש.
אז מה עושים? יש את אלו שבורחים כל עוד נפשם בם. בלי להכיר את המדיה הם האויבים הכי גדולים שלה. ונשמרתם לנפשותיכם מאוד. למה? כי זה מסוכן. אבל גם גפרורים מסוכנים ובכל זאת הם חיוניים במגוון שימושים, לא? אז זהו שלא ומבחינתם שיישרף העולם והפשקווילים בדרך.
אז מה עושים? יש את אלו שמסתקרנים. נו, שויין קצת בחורות פה ושם. אני חרדי אמתי ואותי שום דבר לא יזיז מהכותרת. מה שום סרט לא משפיע עליך? תראי לפעמים ותלוי איזה סרט. ודי לחכימה.
נו, אז מה עושים אתם שואלים? מה עושים כשהציבור הופך לססגוני ומגוון וכבר אין שליטה מלאה על חיי הפרט?
מה עושים?
משנים גישה.
בעיני עידוד יצירה יהודית לרבות חרדית היא צו השעה. היא מענה אמתי ומותאם. צו השעה זה לקרוא את הדור, את השינויים התרבותיים המורכבים, הפנים והחוץ מגזריים, צו השעה היא לא לתת לאנשים לאבד את הדרך ועל הדרך את הראש כי הם לא יודעים להשתמש בנשק החם הזה שנקרא בפי ההמונים "קולנוע".
הטקטיקה חייבת להיות "עם עיקש תתפתל". התחום קיים, תרצו או לא הוא כאן. עכשיו צריך להתמודד אתו. עכשיו צריך אנשי מקצוע או במלים אחרות מבקרי קולנוע שייקבעו פרמטרים חדשים ומותאמים לצביון החרדי. צריך אותם שיזהירו מה לא ויאותתו מה גבולי ומה לחלוטין, גם בעיניים פקוחות לרווחה, אפשר.
בריחה היא לאפשר לחלשים להישאר מאחור. איסור מתוך בורות או בערות היא מכשול הרבים. ומצד שני היסחפות בעיניים עצומות היא כסם המוות.
בטור החדש הזה תינתן לכם אי"ה החל מהשבוע הבא הזדמנות ללמוד בהדרגה מה זה קולנוע ואחר כך תיאטרון וספרות איכותיים מתוך תקווה שבהדרגה הכותרת "תרבות" תצדיק את עצמה.
]]>
