טוב, הן לא יתומות. יש להן אבא וכנראה גם אמא נואשת. אבא שלהן אפילו מגלה אחריות ומפרנס את משפחתו. הופה, אמרת עובד? בעיה. אנחנו מתייחסים רק לבנות אברכים כחמור גלם ראוי למפעל שלנו, סליחה, לסמינר. הן לא יתומות, פשוט לא נמצא להן מוסד שיאפשר להן ללמוד בין כתליו, ובטח הן בכלל ספרדיות. לא בדקת? לא אכפת לך? איפה את חיה? ספרדיות הן נהדרות והכל, צנועות ומחונכות, אבל באמת, לא בשבילנו, למה את מיתממת.
למה אני מיתממת? למה אני מתחכמת?
אולי כי גם אני חטאתי. גם אני קראתי את הידיעה ולא נד נים מנימי ליבי. לא יכולה לומר שהתרגשתי. כל שנה אותו דבר. כל שנה נשפכים נהרות דם ודמע וכל שנה מושכים קברניטי הספינה המקרטעת הזו של מוסדות חינוך בכתפיהם ומסבירים ש"הן מתעקשות על המוסדות המובילים (חצופות! מי אמר להן שמגיע להן?)" ש"יש להן המון מקומות מצויינים וכדאי שיתפשרו" ש"מדובר בבלון נפוח ובעצם כולן מסודרות" ואנחנו כל שנה קוראים את התסריט. אחרי החגים נותרות כמה עשרות בנות בחרפה בביתן ואנחנו נאנחים ברוב הזדהות. זהו. שבענו. מיצינו את כל שיש להיאמר בנושא ודי, לא יכולים עוד. אין לנו מה להגיד.
ואז, האחיינית נופלת בסטטיסטיקה. או הבת הפרטית. או הבת של חברה טובה. או הבייביסיטר האהובה. ואת מבקשת לכבוש את פנייך בקרקע ולא מבינה איך ניתן לשתוק על עוולה איומה ומתמשכת. ועל העקמת הנוראית שפשתה בנו. ואין לאל ידך להושיע כי המשחק מכור. כי ככה זה ודי, ואולי בעצם...נו, תסמונת שוטקהולם. קל יותר למצוא צידוק כלשהו מאשר לחפש פתרון. ואז בסוף הילדה מסתדרת ואולי נראית רע כמה חדשים וצריך טיפול רגשי אבל נו, עוד כמה שנים שידוכים. היא תתאושש. גם אמא שלה תתאושש. וגם אבא שלה, ייקח כדורים ללחץ דם וללב ויעבור לו. והאח שנפגע גם בסוף מצא ישיבה והכל טוב.
הכל נפלא. הכל טוב?
אז באלעד יש כמה יתומות שקולן לא נשמע. גם בבני ברק, בירושלים, בביתר, בבית שמש. אבל לא שומעים. יש מי שיקשיב לקול שאינו נשמע? נו אז עוד שערוריה, כאילו שאין לנו במה להתעסק בחיים האמיתיים.
]]>
