עיניהן של הרבניות בסמינר היו מצטעפות דרך קבע, כשהיו מדברות עם אפרת וחברותיה על חתנם העתידי. "כל החיים הכינו אתכן לרגע הזה, בנות", הן היו אומרות. "לזכות להתחתן עם בן תורה אמיתי, ולהיות שם בשביל כל מה שהוא צריך. אתן זוכרות את הסיפור על רבי עקיבא?".
לא היה קשה לזכור את הסצנה אותה שמעו התלמידות שוב ושוב. "שלי ושלכם שלה הוא", אמר רבי עקיבא לתלמידים שניסו להרחיק את אשתו רחל, אחרי שנים שחיה בעוני מחפיר ובבדידות רק בשביל לזכות לראות אותו הופך לגדול הדור.
"אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לחיות באסם כמוה", אמרה פעם אפרת לחברה טובה אחרי דרשה חוצבת להבות בנושא. "נראה לך שמישהי מהסמינר כן?", החזירה החברה בגיחוך.
"ברור", הגיבה אפרת כלאחר יד. דמותה הצדקנית של שושי מהכיתה עלתה מייד לנגד עיניה, מושפלת עיניים ומלאת טוהר. בעיני רוחה היא דמיינה את שושי על מצע של תבן וקש, מוקפת בילדים קטנים וצורחים, מחייכת מאושר אמיתי.
כששושי מדמיינת בעל, היא בטח חושבת על בחור שיושב מול הסטנדר בליל שבת מול אור הנרות, חשבה לעצמה אפרת. אין מצב שהיא מדמיינת שיחות עמוקות אל תוך הלילה או יציאה זוגית לצימר בצפון כמוני, פשוטת העם.
אפרת לא שיתפה איש במחשבות הכפירה האלו, שצצו במוחה יותר ויותר ככל שהתקרבה לקו הזינוק של השידוכים. משפחתה נחשבה לאחת המיוחסות ביותר בבני ברק; אביה היה ראש ישיבה מוכר ונערץ, אימה - מורה דגולה שהטילה חיתתה על אלפי תלמידות.
הציפיות כלפיה היו בשמיים, והיא, ילדה קטנה עם שאיפות קטנות, פשוט לא הייתה מסוגלת לאכזב את כולם.
• • •
אפרת נכנס הביתה בסערה, עיניה מוצפות דמעות. היא התעלמה מהוריה שישבו בסלון והביטו בה במבט מודאג, רצה לחדרה ונעלה את הדלת. על הכרית המוכרת פרקה את כל התסכול וחוסר האונים שצברה בבכי חסר מעצורים.
במוחה הריצה שוב את תרחישי השעות האחרונות. היא זכרה כמה נרגשת הייתה לקראת הפגישה עם יענקי, "הבחור מספר אחת בפוניבז'". "את חייבת להתכונן כמו שצריך", אמרה לה אמה ברצינות. אפרת הבינה את הרמז.
כשישבה אצל הספרית היא הביטה בקצוות שיערה גולשות על הרצפה סביבה, וניסתה שלא לחשוב על זה יותר מדי. מאז ומתמיד הקפידה על אורך שיער סביר העומד בכללי ההלכה, אך הפעם הבינה שהיא צריכה קצת יותר. סנטימטר נוסף נשר לו אחר כבוד לרגליה; "הוא יגדל", חשבה בעידוד.
לפגישה הגיעה לבושה בשמלה שחורה ופשוטה שקנתה לה אימה בעבר, אותה היא שנאה בכל ליבה. מרחוק ראתה אותו יושב בלובי, ידיו שלובות על השולחן, מבט רציני על פניו. אפרת נרעדה מעט כשניגשה אליו; זה הרגע אליו הכינו אותה בערך מאז שלמדה ללכת.
כמה דקות לאחר מכן הם כבר ידעו הכל זה על האחים של זו, על הישיבה והסמינר. אפרת הייתה חסרת ניסיון, אך הרגישה שהדברים מתנהלים בדיוק כפי שהם אמורים להיות.
בזמן שהסתכלה עליו מדבר, עברה במוחה לרגע אחד, מהיר כמו ברק, מחשבה שהדהימה אפילו את עצמה: "אני רוצה להיות צדיקה יותר רק בשביל בעל כמוהו". האם ככה נראית התבגרות? תהתה.
ואז הגיע המלצר, מחויט ושופע נימוסים. "מה בשבילכם?", שאל.
"רק מים, תודה", הגיב יענקי לפי התסריט המקובל. "תודה רבה", מצאה את עצמה אפרת מוסיפה בחיוך, לכיוונו הכללי של המלצר.
פניו של יענקי לבשו לפתע מעטה אטום.
• • •
ביתה של הרבנית מלכה היה חמים ושקט. תמונות של רבנים, ענקי התורה מהעבר והווה, הביטו באפרת בדממה מהקירות.
הרבנית הגישה לה כוס תה מעלה אדים, התיישבה למולה והביטה בה בעיניה הטובות. "תשתי משהו", אמרה לה.
אפרת בירכה בשקט, ולקחה לגימה מדודה.
"רצית לדבר איתי", שברה הרבנית מלכה את השקט לאחר שניות ספורות.
אפרת התבוננה בה, בעיניים שראו כל כך הרבה תלמידות במרוצת השנים, שחוו את שמחתן, את כאבן, את הניסיונות והקשיים שעברו. משהו בתוכה נשבר כשאמרה, "הרבנית, אני חושבת שאני לא ראויה להתחתן".
להפתעתה, הרבנית לא נראתה מזועזעת מההצהרה הבוטה. במקום זאת שאלה במתינות: "למה את חושבת ככה, אפרת?".
בתגובה הכל התפרץ מתוכה. הדקות הנוראות האלו של הפגישה אחרי תקרית המלצר, במהלכן יענקי התבונן בה כמעט בסלידה, והגיב בקרירות לניסיונותיה לייצר שיחה. המהירות בה מיהר לעדכן את השדכנית: "זה לא מתאים מבחינה רוחנית". התגובה הכואבת של הוריה, הפליאה של חברותיה.
"כל התיאורים של הרבנית ושאר המורות על חתן בן עלייה, כמה צריך לייקר ולהעריך את הזכות להתחתן עם תלמיד חכם. אני פשוט לא מוצאת את עצמי חלק מזה, הרבנית", בכתה אפרת.
הרבנית הקשיבה בריכוז לדבריה, מבלי להגיד מילה. כשסיימה, שאלה אותה בעניין: "את באמת חושבת שמה שעשית בפגישה גרוע כל כך, שאת לא ראויה להתחתן?".
"הוא בטח חושב ככה", הגיבה אפרת בקול חנוק.
"הוא רק בן אדם. גם אם זה לא מתאים לו, זה לא הופך אותך לפסולה", החזירה הרבנית.
משראתה שאפרת מתמהמהת מלהשיב, הוסיפה: "כל הסיפורים שאנחנו מספרים לכן על הרבניות המפורסמות שהקריבו עצמן בשביל התורה, האם נראה לך שאנחנו מצפות שבנות הדור שלנו, על שלל ניסיוניות ואתגריו, יתנהגו בדיוק ככה? האם כולכן אמורות להתחתן עם אותו סגנון בחור בדיוק?".
אפרת הקשיבה בתימהון לדברי הרבנית. "אבל... אשתו של רבי עקיבא", מצאה את עצמה ממלמלת, דמעות יבשות עדיין על לחייה.
"נדירות הן הנשים שיכלו להקריב את מה שרחל הקריבה", ענתה הרבנית מלכה בעדינות. אחרי כמה שניות הוסיפה בחיוך: "אבל לפעמים הקרבה קטנה של בחורה רגילה בסמינר, שווה הרבה יותר ממה שאת חושבת".
לראשונה מאז אותו ערב שחור, חיוך קטן הפציע גם על פניה של אפרת.
0 תגובות