אבל ילדים לבתים מפורקים, לא צריכים שיסבירו להם, הם יודעים מהו חורבן. ילדים יתומים, ילדים גרושים, ילדים שחיים תחת אלימות או התעללות, הם לא צריכים תשעה ימים בשנה שיזכירו להם מהי גלות. כמה נשים קמות כל בוקר לחורבן, הן צופות בעיניים כלות איך כבר אין להן בית. והן מבינות, מבינות למה ה' כבר 2000 שנה רוצה אותנו חזרה, כמהה אלינו, "איכה ישבה בדד.." מתערבב להן עם האישי והכללי.
אז הקטע הבא מוקדש לכל הלוחמות על הבית, העומד עדיין על תילו, או שחלילה כבר לא: אני יושבת עם הילדות על הריצפה בליל ט' באב וחושבת על כל הבתים החרבים, שם וכאן. קל לי להבין את השכינה, אין לה בית. היתה כ-אלמנה, שמעתי, זה יותר גרוע מאלמנה. אלמנה יודעת שהוא לא יחזור, היא לא יושבת ומסתכלת על פתח הבית ומחכה שהוא יכנס.
כאלמנה כן,
הוא כאן, אבל הוא לא. הוא מת-חי מהלך, הוא לא באמת מחויב, לא באמת נמצא. יש לו עם לאבא שלנו שבשמים, לבעל שלנו האהוב, יש לו עם שלם ומקסים, אבל העם הזה לא בא. הוא קיים אבל הוא לא בא. הוא לא מאוהב העם הזה, הוא לא נמצא שם כל הזמן, רוצה מאד, אבל לא כולם, לא תמיד. הוא מידי פעם מציץ עליו, בחרדה, בהתנצלות, בגעגוע לפעמים, אבל מתי באהבה?!
אני מספרת להן בעיניים דומעות על חורבן בית המקדש. על זה שהיינו נשואים פעמיים והיה לנו ארמון, ומשרתים, ותמיד, והיינו הגברות הכי יפות בעולם, אבל פעמיים נכשלנו. אני מספרת ובוכה. מראה להן סרטון על בית המקדש בתפארתו, העושר, האושר, האהבה, ואנחנו מתגעגעים יחד לבית הזה, שרק נס משמיים יבנה אותו בשלישית.
אני בוכה והכל מתערבב לי,
אני מספרת סיפורים על אהבת חינם, על קמצא ובר קמצא, ושרק אהבה תביא את המשיח. אני מספרת, ובליבי משתוללת שריפה. איך אני יכולה לספר לילדות שלי על אהבת חינם ולא ליישם את זה? איך אנחנו יכולים להטיף להן ולשכנע אותן שרק אם נאהב את כולם, לא משנה מה, המשיח יבוא.
ובליבנו אנחנו כ"כ כועסים, כ"כ פגועים, כ"כ חרבים. בליבינו אנחנו צודקים ומצדיקים, ומסנגרים שזו לא שנאת חינם, בליבנו אנחנו חושבים שמה שמגיע, מגיע, ואנחנו אדוני הצדק והיושרה. בחצות אני מסתגרת בסלון ובוכה. בוכה על כל הבתים הפרטים שחרבו השנה. על הלב הפרטי של כל אחת שחולל ונותץ ונשרף, ואין לו מנחם.
אני לשם שינוי מורידה את כל מסכות הגבורה והשמחה ושוקעת עמוק באבל. אני בוכה לו שאני לא יכולה יותר, שאני משקרת כל הזמן על כולם שאני לא צריכה כלום, וטוב לי, ואני שמחה. שבאמת בתוך תוכי, אני עצובה, ובודדה, ושכוחה.
אני בוכה על כל הילדים העצובים, עלינו. אני בוכה שאם לא תיהיה פה עכשיו גאולה, כבר לא יהיה לנו כח לחכות, כבר לא יהיה לו למי לבוא.
שהעם שלנו מתפורר, ומהנשמות שלנו נשארו רק גחלים שחורות שפעם דלקו יפה. שישלח לי ולכל אחד גאולה פרטית עכשיו. שיראה לנו ויסביר לנו איך לאהוב מחדש, איך לסלוח, איך אחרי כמעט 2000 שנה הוא עדיין מקשיב, ואוהב, ורוצה בנו. אם אנחנו מתיאשים כ"כ מהר ולא מצליחים למצוא בתוכינו שום חמלה או הבנה או געגוע, איך הוא מסוגל להמשיך לאהוב אותנו ולרצות בנו ולבחור בנו כל הזמן מחדש?!
ביקשתי שלכל הילדים בעולם יהיה בית. ויהיה בו כל מה שצריך בשביל לחכות בסבלנות עד שיבוא. שנצליח כל אחד מאיתנו לצאת מעצמינו ולמצוא רחמים, וסליחה, והבנה. ביקשתי שיתן לנו כח לשרוד עד הגאולה השלמה. ושהיא תיהיה מהר.
]]>
