"עם מי היית היום בהפסקה?"
"עם רותי."
"שוב רותי?"
שתי מילים. שוב רותי. אבל הילדה כבר שמעה בהן את כל הנאום שעוד לא נאמר.
היא מכירה את ההמשך. שרותי מדברת לא יפה. שהיא מושכת אותה לשטויות. שמאז שהן חברות, פתאום יש מילים חדשות בבית, ויכוחים שלא היו קודם, וילדה אחת שבטוחה שאמא שלה פשוט לא מבינה כלום.
ואמא? אמא דווקא מבינה יותר מדי. היא רואה את השינויים הקטנים, את החוצפה שלא הייתה שם לפני חודש, את החיקויים, את ההתנהגות שהילדה מביאה איתה הביתה כאילו קיבלה אותה במתנה.
והיא רוצה לומר משפט אחד, פשוט וסופי: "אני לא מרשה לך להיות חברה שלה".
רק שלפעמים המשפט הזה לא מסיים את הסיפור. הוא מתחיל אותו.
כשהחברה הופכת לעניין עקרוני
יש רגעים שבהם נדמה לנו שהבעיה היא החברה המסוימת הזאת. אם רק נצליח להרחיק אותה, הילדה תחזור להיות מי שהייתה.
אבל חברות של ילדים אינה רק בילוי משותף. היא גם מקום שבו הם מרגישים שייכים, רצויים, חשובים. וכשאנחנו תוקפים את החבר או החברה, הילד עלול לשמוע משהו אחר לגמרי: אתם לא סומכים עליי. אתם לא מבינים אותי. אתם רוצים לקחת ממני את מי שמבין אותי.
וככל שההורה מתעקש יותר, כך הילד עלול להרגיש שהוא חייב להגן על החברות הזאת. לא בהכרח מפני שהיא טובה לו, אלא מפני שעכשיו היא כבר הפכה למבחן נאמנות.
מחקר שפורסם בכתב העת Child Development ובחן קשרי חברות של ילדים ומתבגרים מצא קשר בין חוסר שביעות רצון של אימהות מחברויות מסוימות לבין סיכוי גבוה יותר שהחברויות האלה יסתיימו בהמשך.
זה ממצא מעניין, אבל הוא לא מוכיח שכל התערבות הורית מזיקה, וגם לא אומר שצריך להניח לכל חברות להימשך. הוא כן מזכיר לנו שהורים משפיעים על הקשרים החברתיים של ילדיהם, לפעמים בדרכים מורכבות יותר ממה שנדמה.
אבל חז"ל הרי אמרו להתרחק משכן רע
וכאן עולה שאלה שאי אפשר לדלג עליה, בוודאי בבית שמחנך על פי התורה.
יהושע בן פרחיה אומר בפרקי אבות: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו).
ובמשנה הסמוכה מלמד נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ז).
לכאורה, הדברים ברורים. לסביבה יש כוח. לחברה יש השפעה. לא כל קשר הוא קשר שכדאי לטפח, ולא כל מי שנעים לבלות איתו הוא בהכרח אדם שטוב להתקרב אליו.
אז האם כשאמא רואה שחברה מסוימת משפיעה לרעה על בתה, היא לא אמורה לעצור את זה?
בוודאי שיש לה אחריות.
אבל יש הבדל גדול בין לדעת מאיזו השפעה צריך להתרחק לבין לדעת כיצד מרחיקים ממנה ילד שכבר נקשר אליה.
המשנה מלמדת אותנו עד כמה חשוב לבחור סביבה. היא לא פוטרת אותנו מהצורך להבין את נפשו של הילד שבשבילו אותה חברה היא כרגע מרכז העולם.
ויש כאן עוד הבחנה חשובה: לא כל ילדה שמתנהגת באופן שמפריע לנו היא "חברה רעה", ובוודאי שלא נכון להדביק לה תווית של "רשע". לפעמים מדובר בילדה שמתמודדת עם קושי, בחברות שאינה מאוזנת, או פשוט בשני ילדים שמוציאים זה מזה התנהגות לא מוצלחת.
אפשר להיות ברורים מאוד לגבי התנהגות שאנחנו לא מוכנים לקבל, בלי להפוך ילד אחר להגדרה שלילית.
לפני שמרחיקים את החברה, כדאי לברר מה הילדה מוצאת בה
לפעמים התשובה מפתיעה.
אמא רואה חברה שתלטנית. הבת רואה ילדה שמחליטה בשבילה, וכך חוסכת ממנה את המבוכה של לבחור.
אבא רואה חבר שמפריע בשיעורים. הבן רואה ילד מצחיק, שלידו הוא סוף סוף מרגיש חלק מהחבורה.
אנחנו רואים את ההשפעה. הילדים מרגישים את הצורך שהחברות ממלאת.
וזה לא אומר שהקשר טוב. זה אומר שאם ננתק אותו בלי להבין מה הילד מקבל ממנו, יישאר חלל. ולא תמיד הילד יידע למלא אותו בדרך טובה יותר.
לכן, במקום לפתוח ב"אני לא רוצה שתסתובבי איתה", אפשר להתחיל בשאלה אחרת: "מה את הכי אוהבת כשאתן ביחד?"
ולא לשאול אותה כמו חוקרת שמחכה שהנחקרת תפליל את עצמה. באמת להקשיב.
אחר כך אפשר לברר גם מה פחות נעים לה בחברות הזאת. האם היא מרגישה חופשייה לומר לא? האם החברה מכבדת אותה? האם היא חוזרת מהמפגשים שמחה, או שלפעמים גם פגועה ומותשת?
השאלות האלה אינן מבטיחות שהילדה תגיע מיד למסקנה שאנחנו רוצים. אבל הן נותנות לה כלים להתחיל לבחון את הקשר בעצמה.
לא כל חברות צריך לנתק. לפעמים צריך לשנות את התנאים
יש מקרים שבהם אפשר להשאיר את החברות, אבל להציב לה גבולות.
אם שני ילדים נוטים להסתבך כשהם נשארים לבד שעות ארוכות, אפשר לקצר מפגשים או לקיים אותם במקום שיש בו נוכחות של מבוגר.
אם הבעיה היא התנהגות מסוימת, כדאי להתייחס אליה ישירות: "אני לא מסכימה שתדברו כך", במקום "אני לא מסכימה שתיפגשי עם הילדה הזאת".
ואם אנחנו רוצים שהילד יתחבר גם לחברים אחרים, לא מספיק לומר לו להתרחק. צריך לעזור לו לבנות אפשרויות נוספות: להזמין חבר מתאים, לחזק קשר שכבר קיים, ליצור הזדמנויות למפגשים נעימים.
לא בתור מבצע חשאי להחלפת החברה הלא רצויה. ילדים מרגישים מהר מאוד כשמנסים לנהל להם את החיים מאחורי הגב.
אלא מתוך הבנה שככל שעולמו החברתי של הילד רחב יותר, כך הוא פחות תלוי בקשר אחד, גם כשהקשר הזה לא עושה לו טוב.
ויש מקרים שבהם דווקא צריך לומר לא
כל זה נכון כל עוד אנחנו מדברים על השפעה לא רצויה, על פערים בין סגנונות חינוך או על חברות שיש בה התנהגויות שמטרידות אותנו.
אבל אם יש אלימות, השפלה מתמשכת, סחיטה, איומים, פגיעה או חשיפה לסכנה ממשית, האחריות ההורית מחייבת התערבות ברורה ולעיתים גם הפרדה מיידית, בשיתוף אנשי מקצוע או צוות חינוכי לפי הצורך.
לא כל גבול צריך לקבל את הסכמת הילד כדי להיות מוצדק.
ועדיין, גם כשחייבים לאסור קשר מסוים, אפשר לעשות זאת בלי לבזות את הילד שנמצא בצד השני ובלי להשפיל את הבן או הבת שלנו על כך שנקשרו אליו.
אפשר לומר: "אני מבינה שהיא חשובה לך, ואני גם מבינה שקשה לך עם ההחלטה שלי. אבל מה שקרה שם לא בטוח בשבילך, ולכן אני לא יכולה לאפשר לזה להימשך".
ילד לא חייב להסכים איתנו כדי לדעת שאנחנו רואים גם את הכאב שלו.
ומה אם הילדה ממשיכה לבחור דווקא בה?
זאת אולי הנקודה הקשה ביותר בהורות: לגלות שלא תמיד יש לנו שליטה על הבחירות של הילדים, גם כשאנחנו משוכנעים שאנחנו רואים את התמונה נכון.
אפשר לקבוע גבולות. אפשר לבחור מסגרת חינוכית. אפשר לעזור בבניית חברויות טובות. אפשר לשוחח, להסביר, להתפלל ולהיות נוכחים.
אבל אי אפשר להיכנס אל תוך הלב של הילד ולסדר בו את כל הקשרים לפי רשימת ההעדפות שלנו.
אולי לכן שתי המשניות בפרקי אבות יושבות יפה כל כך זו לצד זו: האחת מלמדת על חשיבות קניית חבר, והשנייה מזהירה מפני חברה מזיקה.
שתיהן נחוצות.
אנחנו רוצים ללמד את הילדים לא רק ממי להתרחק, אלא גם איך נראית חברות טובה. כזאת שאפשר להיות בה עצמך. כזאת שלא צריך להקטין אחרים כדי להרגיש שייך. כזאת שמחזירה אותך הביתה קצת יותר טוב מכפי שיצאת.
ואולי בפעם הבאה שהילדה תענה "הייתי עם רותי", לפני שנאמר שוב את אותן שתי מילים טעונות, ננסה לשאול עוד שאלה אחת.
לא מפני שוויתרנו על האחריות שלנו.
אלא מפני שאנחנו רוצים שיום אחד, גם כשלא נהיה שם כדי לבחור בשבילה, היא תדע לבחור נכון בעצמה.