אין מתאים יותר מימים אלו, להזכר ברב הראשי לשעבר, הרב יצחק ניסים.
כאשר הגיע האפיפיור (פאולוס השישי, אם התעניינתם) לביקור בארץ ישראל, סירב הרב יצחק ניסים בתוקף לקבל את פניו. ראש הממשלה דאז, מר בן גוריון, ניסה לשכנעו בכל דרך, אך ללא הועיל.
הרב ניסים טען שאם מוטל עליו לצאת לקראת ראש הדת הנוצרית, על האפיפיור להשיב ביקור לראשי הדת היהודית, כלומר לרבנים הראשיים, וכיון שהאפיפיור התנגד בתוקף להשיב ביקור, סרב הרב ניסים לצאת לקראתו.
כשבא אליו בן גוריון, דרש בן גוריון בתוקף שימלא את תפקידו כפקיד מדינה, ויצא לקראת האפיפיור. אבל הרב ענה לו: גם אתה פקיד מדינה, פקיד בכיר, אבל רק פקיד, ופקיד אחד לא יכול לומר לפקיד אחר מה לעשות.
בן גוריון איים על הרב שיפטרו ממשרתו כרב ראשי אם לא יבוא לקבל את פני האפיפיור, אבל תשובת רב היתה נחרצת: אני מכהן כרב כי למדתי תורה, והתורה לא קיימת בגלל המדינה, אלא המדינה קיימת בגלל התורה, וממילא יוצא שאני קדמתי לך.
ומה הועילה החנפנות באותו הזמן לאפיפיור?
בכל אותו ביקור בארץ לא הזכיר האפיפיור אפילו פעם אחת את היהודים, לטוב או לרע, אלא התעלם מהם כביכול הוא נמצא באוגנדה.
יותר מזה, כטקס שנערך לכבודו במגידו, הצהיר האפיפיור ההוא, שאר ישראל קדושה בגלל שאותו האיש קידש אותה. האם זה פוגע ביהודים? כנראה שהוא לא ממש התחשב בזה.
האפיפיור סירב בתוקף להכנס למרתף השואה לביקור.
באותו ביקור דיבר על האפיפיור שקדם לו, פיוס ה12, ששתק בתקופת השואה אל מול הטבח ביהודים, ולימד עליו זכות. היכן מצא מקום ללמד עליו זכות? דוקא בביקור בארץ.
כאשר גולדה מאיר, השרה דאז, הושיטה לו את ידה לשלום (נכון, אני יודע שאסור), לא החזיר לה יד, אלא הותיר אותה מבויישת.
בימים אלו ראוי להזכר במעשיו של הרב ניסים, ולהזכר איך מגיב הפריץ כשרוקדים "מה יפית".